אני חושבת שלא במקרה בחרה אילנה דיין לשלב בתכנית אחת, בזה אחר זה, את שני התחקירים על מתנחלי חוות סקאלי ועל הרוצח הפולני שחיסל את משפחת לרנר. כמו שאני קולטת אותה אין אצלה מקריות כזאת.
גם אני רואה קשר ישיר בין השואה לבין החובה המחמירה במיוחד שמוטלת על העם היהודי לנהוג במשנה זהירות ועדינות בכל מי שנמצאים חתח חסותו. גם ואולי במיוחד במנוולים ביניהם.
רפרפתי על התגובות בפורום של התחקיר על סקאלי. כרגיל הימין משתלהב, ומרבה לדבר על עוינותם של תושבי הכפר הערבי, ועל כך ש"מגיע להם".
אולי זה נכון, אבל גם אם כן זה לא מצדיק התנהגות רודנית ואכזרית כזאת. אבל מה שיותר גרוע הוא שאני לא מאמינה להם. לא לערבים ולא למתנחלים. שתי הקבוצות הללו אמונות על שקרים, ועל הגישה לפיה האמצעים מקדשים את המטרה. בכל מחיר. לדרוך על גוויות, הלכה למעשה. ושוב: גם אם המתנחלים לא משקרים, עדיין אסור להם לנהוג כפי שהם נוהגים.
הנקודה העיקרית היא שהמתנחלים האיומים האלה לא אשמים. הם חיים בארץ מופקרת, שמדינת ישראל הפקידה בידיהם ובידי הצבא, ואין מושיע. לית דין ולית דיין שם.
אני מאשימה את ראש הממשלה, את הממשלה, את העיתונות שלא נרתמה ולא הפכה את המצב הזה לראש וראשון בעיסוקיה. ואני מאשימה אותנו, שגם אחרי שכבר רוב העם הזה רוצה לסגת מהמקומות הממאירים הללו הוא לא השכיל לבחור לו ממשלה חזקה מספיק.
מי שבוחר במפלגת הגמלאים נענש בתכניות כאלה.
מי שיש לו ממשלה חלשה ימשיך לראות את המראות הללו.
וממשלה שלא שולטת בשטחים עליהם היא מופקדת מכוח החוק ומכוח המוסר הבסיסי ביותר, מוטב לה שלא תמשול בכלל.
חייהם של הערבים הללו, עוינים ככל שיהיו, מופקדים תחת אחריותה הישירה והבלעדית של מדינת ישראל.
אם המדינה לא מוכנה לדאוג לשלומם, שומה עליה להסתלק משם.
המתנחלים המקוללים האלה הם לא שליחיה ולא נציגיה, כמו שהם לא שליחיי ולא נציגיי.
היא גם לא יכולה להסתתר מאחורי הצבא, שבוחר לו לא להתערב או להתערב תמיד לטובת המתנחלים.
לא רק המדינה ולא רק הממשלה: אני רואה את ראש הממשלה בעצמו כסמכות האחראית אישית על הערבים שחיים תחת כיבוש מדינתו.
או ש או ש.
מה שקורה שם עכשיו זה לא רק אסון. זאת חרפה שלא תימחה לעולם.
כולנו מפסידים. הם ואנחנו.
אני רק מקווה שגם המתנחלים הפושעים הארורים האלה יפסידו. הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
