צהרי יום הכיפורים 1973. אני בבית הוריי, ברחוב הסנה בחיפה. אבי ישן על הספה בסלון. לא זוכרת איפה היתה אמי. היא נעדרת מכל התרחיש הזה. אני שומעת סירנה ולא מאמינה. ניגשת לאבי, ומנסה להעיר אותו. "אבא, היתה אזעקה".
"זה שום דבר" הוא אומר וממשיך לישון.
אני ניגשת לחלון ורואה תנועה ערה של מכוניות. מתלבטת עוד שעה קלה אם להעיר אותו או לא. לבסוף מחליטה שכן.
"אבא, אני חושבת שפרצה מלחמה".
הוא פוקח את עיני הטורקיז המופלאות שלו, ומחייך בביטול.
"שטויות" הוא אומר לבסוף.
אני ניגשת לרדיו, ומדליקה אותו. הרדיו משמיע ססמאות התיצבות ליחידות השונות.
אבי קם מהספה בבת אחת, כמעט בקפיצה.
"אבל אבא, מה זה יכול להיות?"
"זה כלום" הוא עונה. "זה ייגמר עד הערב".
כשאבי אומר משהו זה משול לבת קול שיצתה מפי הגבורה. אבא שלי לא טועה. הוא עלה לפלסטינה כשהיה עוד נער והבין שהקיץ הקץ על יהודי אירופה כבר בשנת 1929. הוא מבין הכל. כל מערך הכוחות, כל המרכיבים, כל שרשרת ההתניות, הכל פרוש בפניו בבהירות מתמיהה. הוא לא טועה.
שנינו מתאוששים לאט, ולבסוף נעמדים אצל החלון ומביטים אל הרחוב הקטן. אבי לובש פיג'מה ונועל נעלי בית, ואני יחפה במכנסיים קצרים ובגופיה.
ברחוב הולכת ונבנית המולה קטנה. אנשים יוצאים ובאים. לפתע מגיח אוטובוס ונעצר ממש לפנינו. מספר אנשים עם קיטבגים, מקצתם במדים מקצתם בבגדי יום הכיפורים שלבשו במקרה, עולים בזה אחר זה אל האוטובוס. נשותיהם או הוריהם עומדים המומים ומביטים בהם בדממה.
"אני נורא מרחמת עליהם" אני אומרת לאבי.
הוא שותק.
"ואני," הוא אומר לבסוף בקול שקט ונואש "אני כל כך מקנא בהם".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
