הֲגִיגַיִּל

אני נופלת.

אחת לכמה חודשים אני פשוט מועדת וניטחת ומשתטחת ונפגעת. ואני לא מגושמת בכלל, ולא נעה בסרבול בטבעי. הייתי רקדנית מחוננת בזמני. אני פשוט נופלת. בלי סיבות נראות לעין, בלי נסיבות מסבירות, בלי איזו תורה פיסיקאלית ברקע.

יומיים לפני שתומס חזר לשבדיה, ביום ששי בבוקר שוב נפלתי. הפעם לא הכלבים הפילו אותי (פעלול שחוזר על עצמו בדייקנות מעוררת פיהוק אחת לשנה בערך), לא עפתי על הגב מסולם (אני כבר לא מעזה לטפס על סולמות), לא פשוט נתקלתי באיזו אבן מדרכה בולטת (פעם ב-6 חודשים בממוצע), וגם לא סתם צנחתי בתמהון, ללא גורם מעודד (אחת לחודש בממוצע). הפעם סתם הלכתי לעשות פיפי.

יכול להיות שבחישוב משוקלל, זאת היתה הנפילה המגוחכת ביותר שלי.

שווה לבדוק את זה. בהחלט יכול להיות.

ליד האסלה שלי עומד המכל הגבוה לכביסה מלוכלכת (HAMPER, יש לזה מלה בעברית, מישהו?). האסלה עצמה מוגבהת כמו כס מלכות על מדרגה, ולידה, במפלס של שאר הבית ניצב המכל הנאמן הזה, נכון תמיד. דווקא הפעם הוא היה ריק. למכל הזה יש מכסה ששני הזיזים שיש לו על מנת שייתפס בחורים המיועדים לכך במכל עצמו, הזיזים האלה מצ'וקמקים מעט.

ובכן, עם שחר התעוררתי למרגש מצוקה בשלפוחית השתן שלי. גררתי רגליים מבלי להתעורר לגמרי והגעתי בשלום לאסלה, עליתי את המדרגה, ותוך הפניית הגב אל האסלה היפלתי את "הקרש". ואז התישבתי. למזלי הייתי כבר בעירנות מספיקה כדי לחוש ברגע האחרון ממש לפני הצפה כללית שעם "הקרש" נפל גם המכסה מבלי משים.

במיידיות גמלה בי החלטה נחושה להרים את המכסה במאמץ מינימאלי, כדי לא להתעורר לגמרי. ובכן, הנה פרטי הפעולה המשולבת שתוככנה תוך ביצוע: ביד שמאל נשענתי על מכל הכביסה, ותכננתי להתרומם מעט כדי לאפשר ליד ימין בעיקול אחורי מעוקם להרים אל מקומו את מכסה האסלה. אבל זה התברר די מהר כתכנון חנטרישי משהו, כי ברגע שהתחלתי להתרומם כשיד ימין מגששת מאחור אחר נקודת אחיזה במכסה האסלה, באופן טבעי גבר מעט הלחץ על צד שמאל ועל מכסה המכל, שזיזיו כאמור מצ'וקמקים. הזיזים נכנעו ללא קרב, ותוך שניה שקעה זרועי השמאלית כולה עד הכתף בתוך המכל (הריק).

אני לא בדיוק יודעת מה קרה אחר כך, אבל יש לשער שבנסיון לחמוק מעריפה (כי הצואר שלי היה סגור כבר על התנגשות בשפת המכל) היסטתי את ראשי ובאופן כללי התנועעתי כנראה די בחדות ובנחרצות על מנת להציל את מה שעוד ניתן להציל מגולגלתי.

זה נגמר בהתקדמות מרשימה של כל המאסה שלי עם המכל כשרבע ממני תקוע בתוך המכל, עד שקיר חדר האמבטיה בלם אותנו. אני זוכרת במעומעם שראיתי את שתי רגליי חולפות הלוך ושוב לנוכח עיניי על רקע התקרה. סלטו כפול, נדמה לי שזה המונח המקצועי למופע האקרובטי שדפקתי שם. (או מופע האקרומבטיה) .

וכל זה בלי קהל, כי תומס ישן לו במיטה בנחת. אבל נגזר עליו להתעורר די מהר כי במהלך התרגיל נפלט כל האוויר שהיה אצור בראותיי קצת מהר מדי, ובדרכו הפעיל מבלי דעת את מיתרי קולי, שהשמיעו רקויאם קצר ומרשים לי. הרקויאם, הוא היה לי. זה מה שהעיר את תומס. מצד שני כל ההתגלגלות הזוגית הזאת שלנו, של המכל ושלי, וההתנפצויות האלימות בקירות שמסביבנו, גם אלה לא היו חרישיות במיוחד, אז אולי זה מה שהעיר אותו.

הוא חש לחדר האמבטיה תוך השמעת זעקות נוגעות ללב, כי כבר היה לו ברור שמה שזה לא היה, בטוח שזה לא היה משחת השיניים שנשמטה לה והתגלגלה בחן על הרצפה.

אין לי מושג באיזה סדר אברים הוא ראה אותי כשכבר הגיע. הכל היה מפלונתר להחריד. לקח לנו שניות ארוכות להפריד בסבלנות את הראש שלי מהמפשעות, ולנתק את רגל ימין מכתף שמאל, ולהתיר את יד ימין מסבך השער שלי.

מאז יש לי כאבים חזקים בכל צד שמאל (זה הצד ששקע עד תומו אל מעמקי המכל), כואב לי לנשום, סיוט לי להשתעל, ואין מה לדבר בכלל על העינויים הכרוכים בעיטוש. חלף כבר כמעט שבוע מהאירוע ואין רמז אפילו להקלה. מצד שני לא רואים כלום. לא שטפי דם, לא חבורות, לא פצע קטן אפילו שיעיד על מה שהתחולל פה.

רק גניחות הכאב שלי מדי פעם, כשאני בכל זאת מנסה למלא את ראותיי באוויר, מתפרצות אל חלל הבית הריק ומפיחות בו חיים.