בחזית הבניין בו אני עובדת יש שולחן עץ עם שמשיה וכסאות תואמים שכנראה היו שייכים לבית קפה שפעם ניסה את מזלו בבניין הזה. הניסיון כנראה נכשל, ונותרו הרהיטים המהודרים האלה. ויש פריט נוסף ששייך לסט: ספסל נדנדה לשניים. או, וזה המקום החביב עלי להפסקות עישון.
כשהספסל המתנדנד פנוי אני ניגשת אליו מעדנות, במין שמחה בלתי מוסברת, מתישבת לאט (כי יש לי איזו צלע מרוסקת, ומאוד מומלץ לי לנוע לאט בינתיים), מניחה את ספל הקפה, הנייד וערכת העישון על מדפון כזה בצד, מרימה את שתי רגליי על הספסל עצמו לאיזושהי תנוחת רביצה נוחה, ורק אז מדליקה לי את הסיגריה באושר גדול ושואפת את העשן אל קרבי.
בתלוי במספר השעות שלי בכל יום בעבודה וברמת ההיסטריה בחברה אני חוזרת על הטקס הזה 2-5 פעמים ביום באופן ספוראדי לגמרי. אין שום סדר בזמנים ובתדירות, אין מחזוריות קבועה או צפויה. הכל אקראי.
יש לי גם חבר רוסי מבין השומרים שם (כל תחזוקת הבניין אבטחתו נתונה בידי חבורת רוסים שרובם חמודים) שבא לשוחח אתי מדי פעם. הוא עבד 15 שנים במגדאן שבצפון רוסיה, ליד מצרי ברינג, ושם איבד את מחצית אצבעות ידו הימנית. כלומר, כל 4 אצבעותיו גדומות באמצע בקו ישר. מגדאן, כך מיד למדתי, היתה מרכז הגולאגים, הבייבי של סטאלין, ולשם הוא שינע בשעות הפנאי שלו אלפים רבים של שדים ורוחות שאכלסו את מוחו. מרביתם היו אינטלקטואלים שאיימו על שלוות רוחו. רבים מהם מתו שם, כמובן, אבל התוצאה האמתית היא עיר בנויה על קרקע סוב-ארקטית קפואה. מזג האוויר שם מוכר לי היטב, כי אני נוהגת לנסוע לאוּמיִוׁשבשבדיה מספר פעמים בשנה (עירו של תומס שלי), ואומיו צפונית למגדאן רק במעט. בכל אופן, הרוסי שלי ממגדאן הוא בגילי בערך, ולא מאושר בחייו. הוא מרגיש כמו כולנו בגיל הזה שאוטוטו הכל הולך להיגמר, והוא עוד לא הספיק כלום, והכל הלך לאיבוד בעצם.
אבל לא עליו אני מספרת בכלל.
מה שמיוחד בתנוחת הישיבה שלי על הספסל, עם הסיגריה ביד, הוא כנראה משהו שמשודר ממני. המקום רוחש שליחים על קטנועים או מה שזה לא יהיה, ואנשים שבאים לפגישות ולריאיונות ואח"כ הולכים, כך שרוב הזמן יש שם תנועה ערה של המין האנושי.
בערך אחד מכל 4-3 כאלה שליחים או באים נעצר מולי ומחייך, ואז אומר משהו. אני כבר לא זוכרת את כל מה שאמרו, אבל הנה מדגם:
- אח...אח...אח... לך יש חיים, לך יש חיים....
- בהוליווד לא חיים ככה,את יודעת? ולאחר מחשבה, תיקן ל: במיאמי לא חיים ככה!
- חסר לי פה משהו... גלידה! שאביא לך?
- כוס קוקטייל ביד, והתמונה מושלמת!
- יש אנשים שמכייפים, מה יש לדבר...
- הלוואי עליי, מה אני יגיד לך.
ויש שם עוד דבר מעניין. במלה אחת אפשר לסכם אותו: תחת. כמו התחת של מאיר שלו בפונטנלה (לא?). ממש בכל פעם שאני יורדת לעשן מסתובבת שם בחורה אחת עצבנית בשנות ה-20, אולי המאוחרות. היא מחולקת לשני חלקים: פלג גוף עליון רזה וחטוב, ו-תחת. ע-צום! אני ידועה כחובבת תחתים (ראו פוסט שלי על התחת של הקנצלרית), כנראה בגלל שקופחתי קשות בתחום הזה, ותאמינו לי, מדובר בתחת פנומנאלי.
גם היא יודעת את זה. היא למדה בדרך הדדוקציה שככל שחולצתה תהיה צמודה, קצרה וקטנה, כן יתעצם ויתפח אפקט האחוריים, ועמו יוכפלו בקו אקספוננציאלי הדיבידנדים המחוברים אליו. וכך היא אכן מתלבשת כל יום ללא יוצא מן הכלל. שלא תהיה טעות: גם המכנסיים צמודים היטב.
אני לא מכירה אותה ולא יודעת באיזו מהחברות בבניין היא עובדת, אבל צר לי לדווח פה שעל פי התנהגותה נדמה לי שהתחת הוא הקלף העיקרי שלה. אולי זאת הסבה לדגש החזק שהיא שמה עליו.
הבחורה הזאת נמצאת שם ת-מיד. מכיוון שהגיחות שלי הן אקראיות, מניה וביה אספתי כבר מדגם מאוד מייצג של חלקי המשרה שלה שחולפים בחזית הבניין, והם רבים. היא מאוד נמרצת ושופעת אנרגיות, היא מולחמת לנייד שלה ומדברת בו בקול מפותח ופתוח ללא הרף תוך התרוצצות קבועה וזריזה הלוך ושוב, כ-20 צעדים בכל כיוון. היא כמו הפרסומות המונפשות בצד ימין של אתר "הארץ": מרצדת בקביעות בזווית העין, עד שנשבר לך ואתה מקטין את חלון הדפדפן. אבל פה אני תקועה עם המציאות, ואי אפשר להקטין לה את החלון. גם אין כל דרך לשלוט בווליום ואני נאלצת לשמוע הכל. אין לי מושג מה היא אומרת, אני לא מקשיבה, אבל לשמוע אני שומעת. זה מעין זמזום טורדני ביותר, עולה ויורד כמו סירנה, ונפסק רק לשניות כשהיא מאפשרת, מטעמים טקטיים בלבד, לבן שיחה להשמיע צפצוף. וכך כשאוזניי ממולאות בג'לטין הרוטט הזה, וזווית עיני מלאה בעכוזים מתנייעים אני נאלצת להעביר את רגעי העישון שלי.
ולמרות זאת, לחברה' עם הטוסטוסים זה נראה כמו גן עדן...
ועל זה אפשר להגיד רק: מה שלא רואים משם לא רואים מכאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
