הֲגִיגַיִּל

עם הגיל קורים דברים. רובם דברים חרא. יש גם טובים, אבל לא הרבה.

בחודשים האחרונים קרה לי יום ששי.

יש לי המון עיסוקים בימי ששי מהשעה 3 בערך ואילך, עד שבת לפנות בוקר (כמו עכשיו).

בערך ב-3 אני טסה לשוק לקנות. למה דווקא ביום ששי ב-3? כי זה הכי מאוחר שאפשר. אילו ניתן היה, הייתי דוחה את זה עד הערב, הלילה, שבת בצהריים, מוצאי שבת... עד אין סוף. רק יום ששי פנוי לי לקניות, ואני ישנה, עובדת, כותבת, קוראת, מנקה (לא!) עד 3 בערך.

בשוק יש לי סדר קבוע. אני מגיעה אליו מהתחת (שוב תחת) כלומר, ממסוף כרמלית. שם אני מוצאת חניה די בקלות בשעה הזאת. אז קודם כל אני נעצרת במכולת של גיורא. גיורא גם נשוי לשבדית, אגב. לא שאני נשואה  לשבדית. אני דווקא בסטטוס של לא נשואה לשבדי. אבל זה דומה נורא לכן נשואה לשבדי. גיורא חמוד ושומר לי את עיתוני הסופשבוע ולחם, אז אני בכלל מחויבת לו.

אני קונה אצלו בכל יום ששי את אותם המוצרים בדיוק (חוץ ממה שנגמר אחת ליותר משבוע): קרטון סיגריות, עיתונים ולחם כאמור, אגוזי מלך וצימוקים במשקל, חלב... נו די. איזה נודניקית.

ממנו אני עוברת לאיטליז הסמוך, קונה חזה עוף לחתולים, לפעמים כרעי עוף למרק, ומקבלת במתנה אוכל לכלבים. משם לעשבן שאצלו אני קונה את העשבים שלי: עשבי תיבול, והעיקר, מרווה ולענה (שיבה).  משם לחמוד שעושה לי מיץ גזר. הוא רואה אותי כבר ממרחק, אני מרימה יד והוא מתחיל לסחוט. כשאני מגיעה המיץ כבר מוכן והוא שואל אם באתי בהרכב מלא (עם הכלבים). כן, אני אומרת, גומעת, נותנת לו את הכוס הריקה שיזרוק אותה, ומאחלת לו שבת שלום.

קונה עוד ירקות לסלט וקצת פירות והולכת הביתה.

טוב, אני חוזרת מהשוק ב-4-5. ואז אני מתנפלת על העיתונים בסקרנות, בתובענות, בהתלהבות.

בדיוק 5 דקות אחרי שאני מתחילה לקרוא אני כבר קורעת את הסדינים בנחרות עמוקות.

מתעוררת ב-6 או 7, יוצאת לטייל עם הכלבים, מבשלת (לא! כאילו?), חוזרת מתישבת לעבוד קצת, שטה באינטרנט, חוזרת לעיתונים - ויש חדשות.

8-9 מזפזפת בין 3 הערוצים, וכל הזמן מפספסת את מה שמעניין אותי בערוץ שבו אני לא נמצאת.

חוזרת לקרוא עיתונים או לכתוב או לעבוד עד 11. מאזינה לתכנית של יצחק לבני עד חצות, מאזינה בחצי אוזן לששי-אישי של משה טימור (אם זה מעניין אותי אני מתמקדת בה).

זהו.

עכשיו, מה הבעיה? מה כל כך מיוחד בזה?

או. הייתי מוכנה לשאלה הזאת.

המיוחד הוא שבימי ששי היו באים אליי כל הילדים המאומצים שלי (החברים של הילד הביולוגי היחיד שלי) וכל החברים שלי, והטלפון צלצל בלי הפסקה.

פתאום הבנתי שזה לא מה שאני רוצה. שאני רוצה בדיוק רדיו, טלוויזיה, עיתונים, שינה, כתיבה... בקיצור להיות עם עצמי בימי ששי.

לפני 6 חודשים החלטתי שדי. הפסקתי לענות לטלפון בימי ששי.

כבשתי לי אותם בחזרה את ימי ששי שלי.

יש לי ימי ששי רק שלי עכשיו.

כשתומס נמצא הם שלו ושלי בלבד. כשהוא בשבדיה אנחנו מצ'וטטים בין שעה ל-3 בין הדברים ואחרי התכנית של לבני.

זה הכל.

לא משהו אבל היה חשוב להגיד.

חשוב ביותר.