הֲגִיגַיִּל

חתול בצמרת

לפני שנתיים בערך כתבתי את הסיפור הזה, ועכשיו קראתי אותו שוב. גיליתי שבפברואר השנה השאיר שם ""אלמוני" תגובה מעליבה: תפסיקי כבר עם השטויות שלך. כולנו יודעים שאת משוגעת עם קבלות.

אז ככה. אני אמנם משוגעת, אבל בלי קבלות.

זאת האמת במערומיה, אלמוני, ואני מקווה שזה לא יותר מדי מאכזב: טרם התקבלו הקבלות, ואני מחכה להן כבר די הרבה זמן.

למה שמישהו יגיב ככה לסיפור שכתבתי? יש שם כתובת הדואל שלי, למה הוא/היא לא שלח לי את דעתו הנחרצת בדואר?

תמיד נדמה לי שאין לי שונאים. פתאום מישהו מגיב לי ככה.

שיהיה לי בריא האלמוני.

סרטן המעי הגס

מותר לי לדבר על סרטן - אני מה שמרי חברתי קוראת לו "בריאת סרטן".

מי שדינו נגזר צריך לקבל כל מה שהוא מאמין שיעביר את רוע הגזרה. אין מה להתוכח עם אנשים שביטחו את עצמם ליום סגריר מאוד. מגיע להם כי הם מבוטחים ע"י המדינה במסגרת חוק ביטוח בריאות נקודה. זה יקר? אל תבטחו. תשנו את החוק. אין יקר. אין "ניהול סיכונים". זה, בניגוד להשקעה בכבישים בארץ שבודאי תציל יותר אנשים, אישי, פרטני, והנידונים למוות במקרה הזה מסומנים. בכבישים זה לוטו טוטו, בסרטן הם פה עם הלוגו של מלאך המוות חרות על מצחם. לא עוזבים ככה נידונים למוות רק כי זה לא יעיל או כי זה יקר.

אבל. בד בבד עם החובה לתת להם את התרופות, ולו רק כדי שיפיחו בהם תקווה, צריך לקום יום אחד ולדבר על המחלה הזאת ועל אזלת היד הכרוכה בה.

בגדול העובדה העצובה היא שאין תשובה לסרטן היום. יש קצת, יש לכמה זנים של סרטן בשלבים שונים, יש קצת הארכת חיים, אבל באופן סוחף: אין תשובה. יש הבטחות, יש התחלות, יש נסיונות, אבל עדיין רופא אונקולוג הוא מומחה להתאמת כימו+הקרנות לכל חולה, ע"פ פרמטרים מסוימים (גיל, משקל, שלב וסוג הסרטן, כאלה). בני המזל לא נפגשים בכלל עם אונקולוג. הם עוברים מיד לרופא מנתח, מתנתחים והולכים הביתה. הכל תלוי בשלב ובסוג הסרטן.

ההחלטות נופלות על פי סטטיסטיקות. אין לי בעיה עם סטטיסטיקות, אבל יש לי שאלות. מי עושה אותן? איפה הן? כל כמה זמן הן מתעדכנות? את מי הן דוגמות? הן מפולחות לגיל וארץ, למין ולסוג הסרטן ולשלב בו הוא התגלה? איך הן מנוהלות? מי אחראי להן? יש גוף אחד שמייצר אותן או שזה פר מדינה? פר בית חולים? פר עיר? פר מחלקה?

איפה הן, הסטטיסטיקות שקובעות מי יטופל איך, איפה הן. וכשמגיע חולה, מיד שולפים את המהדורה האחרונה של  הסטטיסטיקות העלומות האלה? יה, רייט.

משהו מסריח בממלכת הסטטיסטיקות.

מצד שני יותר ויותר גופים, שרלטניים ורציניים, קמים ומציעים אלטרנטיבות.

אני מכירה את אבנר שילה, שהסיפור שלו שותל אותך במקום, וביקרתי אצלו מספיק פעמים כדי להשתכנע וללמוד. מי שלוחץ על הקישור, בבקשה, שיקרא את מה שיש לו שם. ה"סיפור שלי" ושאר הדפים שלו.

עכשיו שמעתי על דר' דן בנור, איש רציני מאוניברסיטת בנגוריון. 

יש גם שיטות מוזרות, שאחת מהן משמשת אותי כבר 6 שנים: חולדה קלארק (אובחנתי ב-1999, לפני 7 שנים, וטופלתי במשך שנה שלמה. ב-2000 התחלתי לטפל בעצמי בשילוב של חולדה קלארק ואבנר שילה. מאז תום הטיפולים ההם לא נבדקתי ואין לי מושג מה קורה מבחינת התאים הסרטניים, אז אני לא יכולה להעיד על הצלחה, רק על הזמן שחלף).

יש מכון בארה"ב ששכחתי את שמו כרגע, שיש לי חברה שטופלה בו אחרי הפעם השניה שבה חטפה סרטן. לפני 10 שנים בערך. היא בריאה לגמרי טפו טפו טפו. אני אברר ואוסיף את הקישור אליו בעתיד הקרוב. מכון גרסון! חשוב מאוד. הוא כרוך בהמון מאמץ וגם די הרבה כסף - אבל נותן חיים בריאים באמת בתמורה.

הכוח הפנימי הוא אינסופי, את זה כבר גיליתי בדברים פחות הרי גורל מסרטן. יש לנו יכולת להתחבר לאיזה מקור כוח עצום, אדיר.

והנה אני סוגרת את הלולאה לגבי התרופות של חולי הסרטן המוחים.

אחד הדברים שאמר לי אבנר שילה היה שעל פי הסתכלות ולדעתו (לא בדוק סטטיסטית) מרבית המבריאים הם אנשים שלא נשענו לגמרי על הרפואה הרשמית. שהחליטו לא לסמוך על הכימו בכל מאת האחוזים, ובחרו לעשות עוד דברים, או לפנות לערוצים במקום.

הייתי שמחה אם המפגינים היו פונים אל הכוחות הפנימיים שלהם בעת שהם ממתינים לאישור הממשלה.

אני אמשיך לדבר על סרטן מדי פעם, ברשותכם.

אבל לפני קיפול, תזכרו, וזה מכוון במיוחד אליך, אליפלט אהובי: זה לא רק סרטן. זה הכל. הכל הכל בחיים נמצא בפנים. יש שם מצבורים של כוח גרעיני, עצום, אדיר, שמימי. צריך רק להגיע אליהם.

אני הרגשתי בגופי את הגדולה הזאת כמה פעמים בחיים, אבל לא תמיד אני מסוגלת, עדיין, להתחבר לזה. זאת מיומנות בפני עצמה.

עכשיו, אם אני אפול על המקלדת ואמות שניה אחרי שאפרסם את הפוסט הזה, תדע לך אליפלט, שזה לא סותר את כל מה שאמרתי.

ליפול על המקלדת ולמות בשניה לוקח. בכל מקרה, לוקח.