הֲגִיגַיִּל

כן, אני צריכה אולי להבהיר את הסוגיה הזאת. הסיפור שלי עם התחת.

אז קודם כל יש לי טענה ומענה לשונית מרה: למה הוא לא זוגי כמו שאר האיברים הסימטריים שלנו. אחוריים, נו טוב. יש גם ירכתיים, אבל מה אנחנו, אוניות? ומה עם כל העכוז, התחת, הישבן? רבק, אפילו הנחיריים מקבלים את הכבוד הזוגי הזה. למה התחת צריך לסבול מאפלייה? הוא שניים, בואו נכיר בזה, אז למה?

ולענייננו: כבר הודיתי פה קבל שלושת האנשים שבאים אליי לבלוג שקופחתי קשות בעניין הזה. ולמען הסדר הטוב צריך לדייק ולהרחיב: לא רק בתחת קופחתי. אני בכלל חתיכת קיפחון מהלך חסר תקדים כמעט. עד כדי כך שגם האיברים שבהם נחונותי בשפע מרשים יצאו איכשהו לרעתי. ואני מתכוונת לדברים טריויאליים לגמרי, כמו אף, בטן, ציצים (רק השמאלי כרגע, וזה בהחלט שיפור לעומת כל מה שהיה פה עד ל-1999)

בכל זאת, מצבו העגום של התחת צורב לי במיוחד. כי  אילו לפחות יכולתי להתהדר במין כרבולת אחורית מרשימה כזאת זה היה יכול להיות כל כך אחרת. כל מהלך חיי היה יכול להתנהל על מסלול כל כך הרבה יותר רך, נוח וסלחני. כל כך מפצה ומנחם. באמת התורה. במקום זה מה קיבלתי? מין מזוודת צ'ימידן מימי העלייה השניה, שכאילו הצמידו לי בחיפזון אל החלק התחתון של גבי, ובטפיחה ידידותית על גביה שלחו אותי לדרכי. לכי בכוחך זה, והצליחי בכל אשר תפני.

 נו, אני שואלת, זה רציני?

ומדובר במזוודה של ממש: שטוחה ומלבנית בדיוק על פי תקן הזיווד המחמיר ביותר. ואז הדביקו לי אותה! פשוט פלאצ' - הדביקו. ואיך? כך שזויות המלבן שהיא בולטות משני צדדיי. כמו שתי מרפסות שמש כאלה באיזה צימר יוקרתי בגליל. כשאני ממש עייפה למשל, אני פשוט נשענת לי על אחת מהבליטות הללו, ונחה קצת. לפעמים, בימים יפים, אני יוצאת לי אל אחת המרפסות האלה ויושבת בה, שותה קפה, מעשנת. בטח, זה יתרון, לא צריך להזכיר לי שיש בתחת הפגום הזה גם יתרונות. זה לא ממש מרגיע אותי, כי אני מוותרת בלי למצמץ על יחידות המרגוע האלה תמורת תוספת משמעותית, ואכן בלתי יעילה, לכיוון האחורי. לא תמיד מוכרחים ללכת על רכוש דווקא.

ולא שהחתיכת נדל"ן הזאת שקיבלתי לבעלותי הפרטית היא המופע הגרוע ביותר שראיתי של המוצר הזה, ממש לא. תאמינו לי, אני מסתכלת. אוהו, כמה שאני מסתכלת, איזה מחקרים השוואתיים אני מנהלת... אז כן, כבר ראיתי מארזים גרועים יותר. ראיתי תחתים לא שטוחים, אלא בפירוש שקועים! ראיתי מזוודות נפץ שלא סתם הודבקו בחיפזון, אלא ברשלנות של ממש, והן מונחות על העוקם, מתנדנדות ומאיימות להיפרד מספינת האם ולהתנפץ על הקרקע בכל רגע. ראיתי מקרים עצובים של רגליים רגליים רגליים - כתפיים. ראיתי הרבה פאשלות מהוללות ומעוררות רחמים. ראיתי, כן.

וגם זה לא משמח אותי. אז יש יותר גרועים. מה זה נותן לי בדיוק? איך זה משפר את מעמדי בציבור?

לי לא נותר אלא להיתלות באיזו פיקסציה מוזרה שנתקעה לי בראש שזה עוד יסתדר. מאז ילדותי, שכבר במהלכה איתרתי את שלל הפגמים המולדים בהם התברכתי, אני מאמינה שהכל יסתדר. יום אחד זה יקרה. אני אעביר יד במקרה על פניי ואצבעותיי ימששו מיד שחל שינוי מהפכני. האף שלי! נס! קלאודיה שיפר! הסנטר! מה קרה  פה? רק אחד! הפה! מה זה? קים בייסינגר! אבל הכי הכי אני נהנית לדמיין את רגע הקימה. יוווו. אני קמה מהמיטה ומתחילה ללכת, ומאחורי נשרך שובל מפואר של תחת אמיתי! כמו לילדות הגדולות! אני מנסה למשש, וידי בקושי מצליחה להגיע אל קצה הבליטות העגולות והרוטטות האלה, ששייכות לי!

אני  יודעת שזה נשמע לכם ילדותי, ודמיוני וממש לא ישים.

אז יש לי הפתעה בשבילכם. תתפלאו. זה יקרה. יום אחד זה פשוט יקרה.

קבלו. ככה זה נראה ממש בהתחלה (הייתי מקושקשת כבר אז), בזמן העתיק. מדובר בסוף תקופת הקרח (אני אחד הפרטים הראשונים שהופיעו של התת-זן הומו ספיאנס). אולי זה לא נראה כל כך רע, כי שקיעה, עצים, נוף, עוד הייתי צעירה נגיד (בת 30!).

עכשיו תריצו לכם בראש 28 שנים קדימה, תוספות נפח משמעותיות לכל הכיוונים רק לא לאחור, ותבינו.

לא משהו, תאמינו לי.