הֲגִיגַיִּל

שני הדברים האלה מתחברים לי, ואני מנסה להבין למה.

הדבר הראשון הוא משהו שחבר אחד, מדען חשוב, אמר לי פעם מזמן, ונצרב לי בראש. הוא אמר: זה כיף להגיע אל סוף הידע האנושי, כי מאותו רגע כל מחשבה או רעיון שלך הוא חדש. הוא לא היה שם עד עכשיו. הוא התפתחות.

נכון. אולי באמת סוד הסקרנות האנושית, סוד התשוקה לדעת, הוא התשוקה לברוא. כי אחרי שתדע הכל בנושא, תזכה אולי להוסיף את הלבנה הבאה במבנה הזה, להניח את הנדבך הבא.

אז זה הדבר הקסום הראשון. והוא מתחבר לי עם הדבר השני, שפיקסו אמר באחד הריאיונות, בעת בלותו. הוא אמר משהו שהשתמע ממנו כך (אין לי כוח לחפש את הציטוט המדויק, תסלחו לי. שבת היום. תנו לי לחיות, בחיאת): אני את החופש שלי קניתי בתקופה הכחולה. אחרי זה יכולתי לעשות כל מה שעלה על דעתי. להמריא לאן שרציתי, לחקור דרכים חדשות, לרעות בשדות חדשים. לפרוץ דרכים חדשות.

כדי ליצור באמת, כדי לתת דרור לכוחות הבריאה שלו כדי להשתחרר מהמוסכמות היצירתיות המוכתבות, הוא היה צריך קודם לשלם מס. קודם תשלם, אחר כך כבר תוכל להתרומם בכוחותיך. קודם תצייר כמו שרוצים שתצייר. תצייר טוב, מיוחד, מרגש, אבל בתוך גבולות המכלאה. בשפה הרווחת, שיבינו מה אתה אומר, שיתלהבו ממה שעשית ושלא ישאלו שאלות ויתמרמרו לך שהם לא מבינים. קודם כל תכבוש לך מקום.

ואז תקבל אישור בנייה. תניח את הנדבכים הבאים. תבנה מבנים חדשים ומטורפים, תברא התבטאיות ושפות וצבעים חדשים, שלא היו קיימים, שלא מתעכלים בקלות. תתחיל את הקוביזם (לא לגמרי ברור אם זה הוא או בראק, אבל לא נהיה קטנוניים פה בענייני קרדיט. מסכן בראק, את התהילה קצר לו פיקסו), במופשט, בפיסול סמלי.

אז הנה לי. החוט המקשר הוא הכיף הגדול שבהנחת הנדבך החדש בסטרוקטורה הסבוכה של הקיום האנושי. זה מה שהתקופה הכחולה אפשרה לפיקסו, וזה מה שידיעה מוחלטת של הידע הקיים מאפשרת למדענים, להוגים, לפילוסופים.

נדבכים חדשים.

כיף גדול.