הֲגִיגַיִּל

גדעון לוי שוב כתב מאמר אנטי ישראלי. מלבד הקישור, אני מביאה את המאמר כולו לכאן, בתקווה ש"הארץ" לא יתבע אותי על הפרת זכויות יוצרים. אני זקוקה למאמר כולו פה כדי לנתח אותו, ולהבין מה כל כך מעצבן בו (נכון לעכשיו 613 תגובות, ומתקדם). גדעון לוי ואורי אבנרי מצד אחד, כמו גם חגי סגל ואליקים העצני מהצד השני הם אנשים מוכי פנאטיות, מחלה שפגיעתה רעה. פנאטיות שקולה לעיורון, חרשות ואי-תפקוד של האונה האנליטית במוח.

שנתחיל?

בכל שכונה יש אחד כזה, בריון שאסור להרגיז אותו. העלבת אותו? ישלוף סכין; ירקת בפניו? ישלוף אקדח; הכית אותו? ישלוף מקלע וירה לכל הכיוונים. לא שהוא לא צודק, הבריון, אכן היה מי שפגע בו. אבל התגובה, איזו תגובה! לא שלא פוחדים ממנו, מהבריון, אבל אין איש שבאמת מעריך אותו. ההערכה האמיתית נתונה דווקא לחזקים שלא עושים מיד שימוש בכוחם. למרבה הצער, צה"ל מצטייר עכשיו, שוב, כבריון השכונתי: חייל חטוף בעזה? כל עזה תשלם. שמונה חיילים הרוגים ושניים חטופים בלבנון? כל לבנון תשלם. שפה אחת ויחידה שגורה בפי ישראל, שפת הכוח.

בפסקה לעיל מצייר לנו גדעון לוי איזה ערס שאסור לעצבן אותו חס וחלילה, כי על כל שטות הוא ישר שולף רובה אוטומאטי מקוצר ומרסס לכל עבר, בלי שום פרופורציה למה שנעשה לו. כי מה קרה, כולה העליבו אותו קצת, סנטו בו, ירקו בפניו. בפסקה הזאת הבעיה, אליבא דלוי, היא עצמת התגובה לזוטות הללו שעוללו לו ומיידיותה. והבעיה בטיעון הזה הוא הקשר שלו למציאות. 8 הרוגים ושני חטופים לא בלבנון כי אם על אדמת ישראל, גדעון בייבי, זה לא איזו פגיעה בטלה בכבוד. החייל החטוף הוא אולי בעזה, אבל הוא נחטף שוב - על אדמת ישראל. ובואו נגיד שבאמת, זוטות הם כל החטופים וההרוגים על אדמת ישראל אחרי נסיגה מוחלטת לגבולות המוכרים של המדינה, האם באמת לוי מנסה לשכנע אותנו שזה היה המעשה הראשון, העלבון, היריקה העיצבּוּן הראשון שלהם וישר התנפלנו עליהם כמו מוכי כלבת? לא קדמו לזה שנים ארוכות של מטחי קסאמים, של ירי בצפון, של חטיפות, ושל הבלגה כמעט מוחלטת? האם כל זה לא נעשה תוך כדי התחמשות חסרת תקדים אצל שני הצדדים? לא. זה לא נחשב. אנחנו בריון כוחני, שרק דרכו לו על הבוהן, וישר הוא הורג ימין ושמאל.

המלחמה שאסר צה"ל עכשיו על לבנון, ועוד קודם לכן על עזה, לעולם לא תוכל להיחשב כעוד "מלחמת אין ברירה". הבה נחסוך את הוויכוח הזה מההיסטוריונים: מדובר במלחמת ברירה מובהקת. צה"ל ספג שתי מכות כואבות, ובעיקר משפילות, ויצא בעקבותיהן למלחמה שעיקרה החזרת כבודו האבוד, שאצלנו קוראים לו "השבת כושר ההרתעה". לא בלבנון, בוודאי לא בעזה, יכול מישהו לנסח במדויק את מטרותיה האמיתיות של המלחמה, לכן איש לא יודע מה ייחשב לניצחון או להישג. האם אנחנו נלחמים בלבנון? בחיזבאללה? איש לא יודע אל נכון. אם המטרה היא לסלק את החיזבאללה מגבולנו, האם ניסינו בשנים האחרונות את הדרך המדינית קודם? ומה בין הריסת חצי לבנון למטרה הזאת? הכל מסכימים ש"צריך לעשות משהו". הכל גם מסכימים שמדינה ריבונית לא יכולה לשתוק כשהיא מותקפת בגבולותיה, למרות שריבונות לבנון היתה בעיני ישראל למרמס מאז ומעולם, אבל למה אי-השתיקה הזאת צריכה להתבטא רק במכה רבתי ומיד?

אז מה עכשיו? מלחמת יש ברירה שנועדה להגן על כבוד המשפחה, זה הכל. כושר הרתעה, בעיני לוי הוא כבוד. כושר הרתעה בעיניי למשל, הוא הכלי העיקרי למניעת מלחמות. מה לו ולכבוד? באשר ליש ברירה: זה נכון. קיומה המיידי של מדינת ישראל לא אוים, והיתה ברירה. השאלה היא אם הדרדור העכשווי הזה, כמו גם ההתחמשות המוטרפת של חמאס ושל חיזבללה, הם דברים ששווה לעצור אותם עכשיו, או כדאי יותר לחכות עד שייגדשו מחסני הנשק והתחמושת של שני הארגונים הללו, עד שיגלשו. אז נכון, היתה ברירה, והברירה היתה להילחם יותר קשה בעתיד.

ועכשיו הוא עובר, בלי יותר מדי קשרים הגיוניים, ליעדי המלחמה, שלדעתו לא מוגדרים. לשאלה אם אנחנו נלחמים בלבנון או בחיזבללה ענו כבר כל כך הרבה אנשים, שנדמה לי שגרונם כבר ניחר. בחיזבללה, לוי. איך פספסת את זה? על איזו דרך מדינית אתה מדבר מול החיזבללה? מה, לכנס ועידה אתם ולברר אם הם מוכנים להזיז את הטילים מהגבול שלנו? ומי הרס את חצי לבנון? חלקים שלמים של לבנון ושל ביירות לא נפגעו כלל וממשיכים לתפקד! אפילו את התשתיות של הדרום לא השמדנו הרי. ובאשר לריבונותה של לבנון - היא היתה למרמס קודם כל ולפני הכל תחת רגליה של ממשלת לבנון עצמה, שויתרה, בחולשתה, על שליטתה במחציתה.

בעזה נחטף חייל מצבאה של מדינה החוטפת תכופות אזרחים מבתיהם וכולאת אותם לשנים, עם או בלי משפט - אבל רק לנו מותר. ורק לנו מותר להפציץ ריכוזי אוכלוסייה. הצעדים המכאיבים שננקטו בעזה - בהם הטלת פצצה בת טונה על בית מגורים והריגת משפחה שלמה בת שבעה ילדים בחסות החשכה בלבנון, הריגת עשרות תושבים, הפצצת שדה תעופה חרב, ניתוק מאות אלפי אזרחים מהחשמל ומהמים - היו מענה חסר הצדקה, לגיטימיות או מידתיות. איזו מטרה זה שירת? החייל שוחרר? ירי הקסאמים הופסק? כושר ההרתעה הושב? לא מניה ולא מקצתיה. רק הכבוד האבוד הושב כביכול, ומיד נפתחה מצפון הרעה הבאה: עוד שני חיילים נחטפו, והוכח בעליל שלא כושר הרתעה ולא נעליים - רק עוד כישלונות של צה"ל. איך מוחקים את הכישלונות הצורבים הללו? על גבן של אוכלוסיות חפות מפשע.

עכשיו גוזר לוי גזרה שווה בין האזרחים התמימים שישראל חוטפת בשטחים, לבין החייל החטוף. האנשים שישראל חוטפת הם אנשים ידועים, שפגעו בישראלים. הם נשפטים ונענשים על מעשים שעשו. החייל שנחטף הוא אלמוני לדידם, והוא נחטף כדי לשמש קלף מיקוח. ואנחנו לא מפציצים ריכוזי אוכלוסיה במתכוון. קצת קשה להילחם במחבלים רצחניים שמסתתרים בתוך אוכלוסיה אזרחית, ולהצליח תמיד להימנע מפגיעה בה. ישראל לא מפציצה אוכלוסיה אזרחית כדי להרוג אזרחים, בניגוד לקסאמים האלה שנורים אל מרכזי ערים ורק אלוהים יודע איך עוד לא הרגו המונים. יש מחיר לשיטה הזאת של הסתתרות מאחורי גבם של אזרחים, לא? חייל ישראלי לא מסתכל על אם שמחבקת את שני ילדיה ויורה בהם למוות, זוכר? חייל ישראלי לא שוחט פלסטיני מסכן שאבדה לו דרכו ומרים את ידיו שטופות הדם בצהלות אושר, זוכר? ומה אתה מציע במקום ניתוק אזרחים מחשמל? משא ומתן על החייל הזה, או שאולי כבר נקיים בהזדמנות זאת מו"מ גם על החיילים שיבואו בעקבותיו? ומה רע בהפצצת שדה תעופה חרב? ומה בקשר לכשלונות של צה"ל? יש לך טענות לצה"ל על שהוא לא מצליח לחסום לגמרי את הרוצחים חסרי הלב האלה, אבל אין לך מלה לומר על הרוצחים עצמם?

בלבנון המצב סבוך יותר: שם אין כיבוש ואין עילה צודקת להתגרות בישראל. אם החיזבאללה דואג כל כך לאחיו הפלשתינאים, היה עליו לפעול למען מאות אלפי הפליטים החיים במחנות בלבנון בתנאים לא פחות גרועים מאשר תחת הכיבוש הישראלי, לפני שהוא חוטף חיילים למענם.

טוב, פסקה אחת עם ביקורת מתונה מאוד כלפי החיזבללה. אבל המשפט הפותח הוא המעניין ביותר: בלבנון אין כיבוש ואין עילה צודקת להתגרות. ובעזה, שם יש כיבוש ועילה צודקת? שוב התבלבלת? או שאתה חושב שאת המלחמה בכיבוש הגדה צריכים להילחם בני עזה המשוחררת? כי אם כן, אז לפי אותו ההיגיון גם לחיזבללה מותר. בעצם, גם לקזחסטנים מותר. 

אבל האם העובדה שחיזבאללה הוא ארגון ציני שעושה שימוש בפלשתינאים האומללים למטרותיו מצדיקה את תגובתנו חסרת הפרופורציה? המונח שנשכח מאתנו הוא מידתיות. בעוד שלא בוער לנו להגיע אל שולחן המו"מ - אל שדה הקרב וההרג אנו ששים לחזור בלא דיחוי, בלא פסק זמן למחשבה, מגבירים את החשד שאנו זקוקים למלחמה אחת לכמה שנים, במחזוריות נוראה, שלאחריה נחזור בדיוק למצב הקודם.

אוי איזו פסקה עסיסית. נשכחה מאיתנו המידתיות. התחמושת והנשק האינסופי שהחיזבללה אוגרים במרץ הם מידתיים? צריך לשבת ולחכות עד שאירן תעביר להם פצצת אטום גם? על איזה שולחן מו"מ אתה מדבר, אדוני? יצאנו מלבנון, ואין על מה לנהל שם מו"מ! אין גם עם מי, אם לא שמת לב. אבל את הצימוק, הדובדבן נותן לנו לוי במשפט הבא: "אל שדה הקרב וההרג אנו ששים לחזור בלא דיחוי, בלא פסק זמן למחשבה". לא ספגנו מספיק, לדעתך? 6 שנים של הצקות, חטיפות, הריגות, הטרדות, הפחדות, איומים וזה אחרי שיצאנו מכל סנטימטר מאדמת לבנון! שש שנים כאלה זה לא דיחוי, או פסק זמן למחשבה? כמה שנים וכמה התחמשות היינו צריכים עוד לחכות בדיוק, כדי שגם אתה תסכים שמדובר בדיחוי ובפסק זמן למחשבה?

המלחמה שהכרזנו על לבנון כבר גובה מאתנו, וכמובן מלבנון, מחיר כבד. האם מישהו חשב אם כדאי לשלמו? הכל יודעים כיצד התחילה המלחמה הזאת, אבל מישהו יודע כיצד תסתיים? אבידות כבדות? מלחמה עם סוריה? מלחמה כוללת? האם כל זה כדאי? ראו מה ממשלה טירונית יכולה לעשות בפרק זמן כה קצר. מאחורי הפעולות בעזה ובלבנון עומדת אותה מחשבת עיוועים - לחץ על האוכלוסייה יביא לשינויים מדיניים רצויים לישראל. בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי השיטה הזאת הובילה אותנו מדחי אל דחי. "טיהרנו" את דרום לבנון מהפלשתינאים ב-1982, ומה קיבלנו? "חיזבאללסטאן" במקום "פתחלנד". החמאס לא ייפול משום שעזה נתונה בחשיכה, ואפילו לא משום שהפצצנו בסוף השבוע את משרדי החוץ והכלכלה הפלשתיניים, עוד מעשה הבל, והחיזבאללה לא יתרסק משום שנמל התעופה הבינלאומי של ביירות חרב. ישראל שוב לא מבחינה בין מלחמה צודקת כנגד החיזבאללה למלחמה לא צודקת נגד העם הלבנוני.

האם זה כדאי, היא הכותרת של הקטע לעיל. לא, אומר לוי, זה לא כדאי. תשמע, גדעון, מלחמות זה בכלל לא כדאי. כל מה שמלחמה עושה הוא למנוע אבדון, או למנוע את המלחמה הבאה היותר קשה. מלחמה זה לא עסק כדאי, נקודה. אז מה אתה מציע, איך נילחם נגד החיזבללה? במשא ומתן אולי? על מה בדיוק? ושוב: ישראל לא נלחמת בעם הלבנוני, הבנת?  

את המסווה מעל מטרותיה האמיתיות של המלחמה הסיר דווקא שר הביטחון, פיו ולבו שווים: "נסראללה הולך לחטוף כך שהוא לעולם לא ישכח את השם עמיר פרץ", התרברב, כאחרון הבריונים. עכשיו אנו לפחות יודעים שישראל יצאה למלחמה כדי שהשם עמיר פרץ ייזכר לעד. המלחמה להנצחת פרץ ולטשטוש כישלונותיו של דן חלוץ. ולעזאזל המחיר.

אהה הבנתי. בסוף הבנתי, אתה רואה? כולה השתן עלה לפרץ לראש! זה למה עשינו כבר אלף גיחות והפצצות באדמת החיבללה! אה, וגם טשטוש כשלונות חלוץ. לא שאני חושבת שהפליטה של פרץ היתה איזו פנינה שצריכה להיכנס לספר המכתמים והפתגמים, לא. הוא אידיוט לפעמים, ראינו את זה גם בעבר. גם האמירה הזאת היתה מטומטמת למהדרין. אבל כמה קל לבלבל אותך, מר לוי. אתה באמת מאמין שזאת הסיבה למלחמה הזאת? אז אולי גם אתה לא ממש מבריק?

יש בימין כמו גם בשמאל אנשים כאלה. אנשים שויתרו על המאמץ הכרוך בחשיבה פעילה, הפסיקו להגיב למציאות משתנה, דינאמית ומורכבת, ונתקעו באיזו נקודה חשוכה בגיל ההתבגרות, שבו אין שום דבר בין לבן לשחור. לא זו בלבד שהם חוזרים על אותן המלים ועל אותם הרעיונות שוב ושוב במשך עשרות שנים בלי לשנות אפילו פסיק בהם, כמו תקליטי ויניל שרוטים, הם אף איבדו את היכולת לבקר את עצמם, ללגלג על עצמם, להבין שאם הם אומרים את אותם הדברים כבר 20 או 30 או 40 שנה, משהו אצלם נדפק לגמרי. החלידו להם הגלגלי שיניים. נתקעו להם הלאגרים. שום דבר לא זז. 

כדי להגיע למסוגלות לראות את המציאות בשלושה ממדים, בשלל צבעיה וגווניה, ממגוון זוויותיה והיבטיה, צריך לעבור מעין תהליך התבגרות, או הבשלה. כמעט כל מי שגדל בסביבה פתוחה, פוריה, חושבת, בוחנת, מתלבטת, עבר את תהליך ההבשלה הזה, ומסוגל בשלב כלשהו של חייו לראות את ססגוניותה וריבוי צורותיה של המציאות הסבוכה סביבו.

אבל לא כולם. מכירים את האבוקדו הזה שנקרה מדי פעם לשקית האבוקדואים? זה שלא מבשיל, ונותר בוסר וקשה עד שהוא מושלך לפח בהבעת תמיהה, ומשתכח מלב?

גדעון לוי ואליקים העצני הם רק שתי דוגמאות לאבוקדואים האנושיים סרבני ההבשלה.

הם נתקעו. צריך לדלג עליהם.