הֲגִיגַיִּל

המון פעמים נסיתי לדמיין לעצמי מה עובר על אדם כשהוא רואה את המדגם בטלויזיה בסיומו של יום הבחירות, ומסתבר לו שמי ראש הממשלה? הוא, ולא אחר!

מה קורה לו? איזה סחרחורת הוא חוטף מיד? כמה זמן חולף עד שמכות בו שלוש המלים האלה: "אני ראש הממשלה". כמה זמן עובר עד שהמלים האלה מאמצות להן לחן וקצב, אני ראש הממשלה! אני ראש הממשלה!

הוא נכנס לחדר האמבטיה, סוגר את הדלת ומישיר מבטו אל המראה. אחחחח. אני ראש הממשלה.

יא ערס שכמוך, הוא סונט בדמותו הנשקפת ממנה. עשית את זה, יא ממזר.

הוא מניף היי-פייב שנפגש במדויק בכף היד שמולו.

הוא מחייך אל המראה.

הוא לא יכול לגרוע עין ממנה.

הוא מנסה כמה העוויות חשובות יעני.

יו, אנ'לא מאמין. אני ראש הממשלה, קולט? הוא שואל את המראה האילמת.

הוא נכנס למיטה עם אשתו בלילה הראשון אחרי הבשורה הנפלאה הזאת. הוא מחבק אותה בהתלהבות ואומר לה: תגידי, את קולטת שאת אשת ראש הממשלה? בואי'נה, מותק, תביאי מציצה לראש הממשלה שלך. כאב ראש, מותק? אין כזה דבר. קדימה, למצוץ.

אחרי כמה דקות הוא מתחיל לחשוב על היריב שאותו הוא ניצח, ומיד לאחר מכן על כל האויבים מבית. חטפת את השטרונגול עד הסוף, מה זלמנוביץ'? תלמד שאתי לא מתעסקים, קלמנובסקי. אני לא יכול לחכות לראות כבר את הפרצוף תחת של בוזגלו, את התבוסה בעיניו. אח אח אח. אני ראש הממשלה. ואת המוות שירחמיאל עשה לי, שהוא לא יחלום שאני אשכח. אוי איזה זין הוא הולך לקבל עכשיו.

מתי בדיוק האופוריה הזאת עוברת? למחרת היום, במפגש עם המזכיר הצבאי, עם הרמטכל, עם מפקד המודיעין, ראש השב"כ...

הכי מעניין אותי לדעת באיזה רגע בדיוק נוחתת עליו בכל אימתנותה, כובדה, צפיפותה וצמיגותה ההכרה שהוא אחראי לחייהם של כל מיליוני האנשים האלה שעליהם הומלך. מתי בדיוק הוא מבין שנגמרו החיים הקודמים. שאסור שזלמנוביץ, בוזגלו ואפילו ירחמיאל ישתלטו על מילימטר אחד משטחי מוחו ונפשו. אם הוא ראש ממשלת ישראל, הוא צריך להתחיל לחשוב בגדול, בגדול מאוד, ועכשיו, ופה, ומיד.

מתי מתחולל הרגע המכונן הזה? או בעצם, הוא בכלל מתחולל?

בראשיהם של ביבי וברק היה בכלל כזה רגע, כזאת נקודת מפנה, שבה המנגינה הזאת "אני ראש הממשלה ואני ראש הממשלה" נפסקה? שפחד גדול הציף אותם? שהם התחילו לחשוב קצת יותר לעומק על ההשלכות ועל התוצאות, ועל ההשלכות של ההשלכות ועל התוצאות של התוצאות של כל מעשה ושל כל מחדל שלהם? זה קרה לשרון?

מישהו בכלל אחרי דור המייסדים (שנגמר עם סיום תפקידו של שמיר),  חשב על גורל נתיניו, או רק על הפרס נובל ועל הגדולה שלה יזכה אחרי שיעשה את אוסלו, היציאה מלבנון, ההתנתקות?

אני כותבת את הדברים האלה אחרי שהבנתי עד הסוף מה עשו לנו כל הרוהמים האחרונים שלנו. כמה זניחים אנחנו, כמה לא חשובים, כמה שוליים ומחוקים.

כמה פעמים בדיוק בשש השנים האחרונות באו ראשי זרועות המודיעין למיניהן אל רוהמ ואל שר הביטחון והצביעו על כמויות הטילים, סוגיהם וטווחיהם, על עומקי ההתחפרות, על רוחב הפרישה של חיזבללה?

כמה פעמים בדיוק ישב רוהמ עם עצמו דקה או שתיים אחרי שיצא כזה ראש מודיעין מחדרו, וחשב לעצמו שכן, צריך לטפל בזה, ומיד הטלפון צלצל והמחשבה נדחקה לפינה?

מי מהם חשב על מיליון אזרחי הצפון, שלא לדבר על מיליוני אזרחי המרכז, אלה שתיכף יתחילו פה לרוץ לכל עבר עם הסושי ביד, לחפש מחסה?

פה, כאילו? הלו? פה מישהו חשב שאפשר לא לחשוב ולא לתכנן, לא לפתור בעוד מועד, להזניח, לדחות, להדחיק?

ראבק, פה?!