הֲגִיגַיִּל

ה- טוּרֶט

פעמיים בחיים נתקלתי בתסמונת הזאת, לא במשפחה הגנטית שלי, אבל בקרבת מקום. ראיתי מקרה נעורים אחד, לא נורא קשה, שנראה כאילו חלף אחרי גיל ההתבגרות, וראיתי מקרה אחר, קשה, שלא באמת ראיתי אותו כשפרץ, אלא ראיתי ילד שנראה בסדר גמור לפני שהתסמונת נחשפה.

היום ראיתי גבר, אם אפשר לקרוא לו כך, מוכה בתסמונת הזאת עד קצה קדקודו. משהו נורא ואיום.

הוא חיכה לאוטובוס לידי, והשמיע נחרות, שאגות, קריאות, שריקות, צקצוקים, צפצופים, ללא הרף. תוך כדי כך, הוא קפצץ כולו מרוב טיקים. הוא שר ורקד קצת מדי פעם.

בסוף לא התאפקתי. ניגשתי אליו. אתה סובל מטורט? שאלתי אותו.

לא יודע, הוא ענה.

לא נבדקת, לא אובחנת? שאלתי.

לא, ענה.

אחרי מספק שניות, אמר: כן, אובחנתי.

מה, שאלתי, טורט?

כן, אמר. כן, אני יודע שזה מה שיש לי.

ושוב שתק, ושוב דיבר: אין לי שום בעיה עם זה. לא אכפת לי.

שמעתי אותו מדבר עם נהגים שעצרו, שואל לאן הם מגיעים. הוא דיבר כמוני, רהוט, רצוף, ברור, בלי שום הפרעות.

וכשגמר את הדיאלוג עם הנהגים, חזר לפרכוסי הגוף והלשון.

עלינו יחד על המיניבוס לתל אביב. הוא המשיך לזעוק ולקרקר לאורך כל הדרך. אבל הפעם גם שמעתי "פאק, פאק" מספר פעמים.

כשאחד הנוסעים, בחור צעיר שמן, ביקש לרדת, הוא אמר: איזה פרה, אלוהים. איזה פרה.

כשאשה מבוגרת ירדה הוא ליווה אותה ב: זקנה, מאוד זקנה.

הוא ירד ביהודה הלוי, וחצה את הכביש בהליכה נשית מתהדרת.

לא מספיק קשה להיות פה הומו? לא מספיק קשה טורט? גם וגם הגיע לו?

איור: דניאל מורגנשטרן המתוק מדבש

המלחמה נמשכת

נשבר הלב לראות מה אנחנו עושים לאזרחים שלהם ומה הם עושים לשלנו.

הלבנונים לא עשו לנו כל רע.

נקרע הלב לראות את ראש ממשלת לבנון בוכה על ארצו השסועה. הארץ שהיא הקרבן האולטימטיבי של המזרח התיכון, כמו שבני יקירי אומר.

ובכל זאת, אין ברירה. המנהיגים המופקרים שלנו תקעו אותנו, ונותרנו תקועים עד שכמעט נעשה מאוחר מדי, בוגי.

למאות אנשים זה כבר מאוחר מדי, מופז.

ככה זה כשלא מתחשק לעשות עכשיו, פואד, ודוחים לאח"כ אח"כ, שרון.

כמו שידעת, מישהו הרי צריך לשלם, ברק.

תשאלו את מי שמתו ונפצעו ונהרסו להם הבתים.

הרמטכל לא אשם. אף אידיוט לא אשם שהוא אידיוט.

אשם מי שמינה אותו.

איור: דניאל מורגנשטרן המתוק מדבש

תינוקעט

זה נורא. זה נורא שמישהו שיצר איזושהי אינטראקציה, מגע, נגיעה, נעלם.

זה כמו באמריקה, שהבעל יוצא לקנות סיגריות ובוווּש, בהחלטה של שנייה, נעלם אל שומקום, נבלע.

אני לא רגילה לזה. את הרי יכולה לחזור בכל רגע תחת שם אחר, ולא ייוודע כי באת אל קרבו!

וכך להתפוגג לנצח, לתמיד! אין שום עקבות שמובילים אלייך. אין חוט.

זה מעציב אותי, כי את חיה, ואת שם, ואולי אפילו קוראת את המלים האלה.

ושאולי נעלבת?

ומה אני יודעת עלייך? שאת תינוקעט. זה הכל בערך.

שאת כותבת מוכשרת, שאת דעתנית ויכולה להיות כעסנית (כמוני) ושאת אוהבת את ג'קי לוי. 

ושאם את רוצה, את יכולה להיעלם לתמיד.