הֲגִיגַיִּל

ארתוק קסטלר כתב פעם ספר בשם The Roots of Coincidence , ובו סקר את זירת המחקר שנעשה בעולם בתקופה ההיא (שנות ה-60 או ה-70) על ההסתברות הסטטיסטית לגבי מידת "מקריותה" של המקריות.

מובן שייתכן שכל תורת ההסתברות שלנו רחוקה מלהיות מושלמת, ומה שמתקבל כ"לא סביר" סטטיסטית, מבוסס על הנחות ועל חישובים מוטעים.

ובכל זאת, לפעמים נדמה שמבחינה פילוסופית, מושגית, יש גבול למתיחה ולהתעללות שאפשר להפעיל על המלה הזאת: מקריות.

כבר קרו לי "מקרים" כאלה למכביר בחיי. פעם הלכתי ברחוב לתומי, ופתאום נזכרתי בחברת ילדות מימי ביה"ס היסודי. כמה דקות לאחר מכן ראיתי את שמו של אביה ז"ל במסגרת שחורה מתנוסס על אחד העיתונים בקיוסק.

לפני כמה חודשים הלכתי ברחוב בת"א ונזכרתי במשהו סתמי שמישהו אמר על סוללה שמחירה הוא 20 ש"ח, ותמהתי על המחיר המופרך הזה, ושתי דקות לאחר מכן ראיתי 20 ש"ח על המדרכה.

בפעם אחרת מצאתי מטבע של 10 ש"ח, ואחרי שאספתי אותו, תרתי בעיניי לוודא שאין עוד כאלה פזורים בסביבה. עזבתי את המקום בתחושה ש"לא יכול להיות שיש שם רק מטבע אחד", וכשחזרתי אליו לאחר 10 דקות, מצאתי עוד מטבע כזה. ואלה רק דוגמאות בודדות, כי לכל אחד מאיתנו קרו דברים כאלה שוב ושוב. לא מסעירים במיוחד, אבל מסקרנים, מגרים, מושכים.

ובכלל, יש בי ידיעה עמוקה שאנחנו נתונים לכל מיני כוחות וקרינות מוזרות שאין לנו מושג מה הן, והן מכוונות אותנו יותר מכל דבר אחר.

התחום הזה, שנקרא "מיסטיקה", בעיניי אינו אלא הבלחות, הבהובים, של כל מה שיש פה מסביב ולא נקלט ע"י החושים האנושיים.

ברור לי לגמרי שאנחנו שבויים ולכודים במוגבלות המובנית של החושים שלנו, ובתלות המוחלטת שלנו בהם. מכיוון שהדבר הזה היה לי ברור עוד מתקופת ילדותי, עוד מלפני שיכולתי לנסח את התחושות הללו במלים, אני משערת שכך הדבר אצל כולם. אני משערת שלכולם קרו מקרים בלתי מוסברים, ושכולם נחשפו לצוהרים הזעירים האלה שנפתחים פה ושם אל היקף קיום יותר נרחב. הבעיה היא, שבנוסף לגדרות הצרים שחושינו מקימים סביבנו, בנינו לנו אנחנו, בני העולם המערבי ותרבות המדע, קירות נוספים של רציונאליות נוקשה, שהופכות את האירועים הבלתי נתפשים הללו לבטלים, לשוליים ולבלתי ראויים להתיחסות רצינית.

ואני מבינה את הגישה הזאת, שאומרת בעצם: או קיי, כאילו, אז יופי טופי. יש פה כל מיני כוחות ורוחות ושדים, ונסים ונפלאות. שמחת זקנתנו. מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות עם זה? איך נשתמש בזה? איך נתקשר עם זה? איך נמנף את זה? איך זה יועיל לנו? איך נמדוד את זה ואיך נפתח את זה?

גם אני לוקה בתסמונת הייאוש, הויתור והביטול של הדברים האלה. כל המיסטיקה-שמיסטיקה הזאת. כל תעשיית השרלטנים שמרוויחים מזה כסף (הם לפחות כן גילו איך מרוויחים מזה, ואיך ממנפים את זה לתועלתם, צריך להודות). וכשקורית לי, כמו לכולנו, מקריות מדהימה כזאת מדי פעם, גם אני נדהמת, תוהה, תמהה, ומיד משכיחה וממשיכה. כי באמת, מה אני אעשה עם זה עכשיו? ובמחשבה שנייה, יותר מתקבל על הדעת שזה סתם מקרי. לא צריך לעשות טרראם מכל מחשבה שעברה לך בראש ואח"כ המציאות זימנה לך את מימושה.

מצד שני יש האורי גלרים והקוסמים המוזרים האלה, מודרכי החוש-חש האלה, שיש להם מגנט שמושך אותם למקום בו החביאו משהו, או שהם קוראים את מספרי תעודות הזהות שמעולם לא ראו. נו, באמת. לך תדע אם הם נוכלים רמאים או באמת מוארים ויחדי סגולה. ושוב. מה זה ייתן לנו לדעת.

מצד שלישי יש כל תחום ההיפנוזה, שיש אנשים שכל כך מאוימים ממנו, שהם כופרים בקיומו! אבל היפנוזה היא בהחלט צוהר כזה. עינית קטנה שמשקיפה אל היבטים אחרים בעולם, בקיום, ביקום.

אתמול קרה לי דבר יותר קיצוני מכל מה שנתקלתי בו בחיי האישיים עד אז. זה עדיין מסעיר אותי, עדיין מנער אותי, טרם נרגעתי, אבל גם המקרה הזה ייגנז ויתעמעם תוך זמן קצר. כי אין לי כלים לדבר אתו. כך, שלמרות התימהון הגדול, בסופו של הסיפור הזה יישאר טעם של "מה עכשיו", ואתם ואני נחזור לחיינו הצפויים והרגילים, המוכתבים ע"י פיסיקה וכימיה שהכל בהם ניתן למדידה ולצפייה.

מעשה שהיה כך היה:

אתמול בלילה טיילתי עם הכלבים בפארק של נווה צדק. השעה היתה מאוחרת, ונכנסתי לגינה בשער הראשי, ומיד שברתי ימינה, חציתי את המדשאה, ונכנסתי למתחם הסגור לכלבים. התישבתי שם על הספסל, וכשהכלבים מיצו את המקום, המשכתי דרומה, לכיוון קצה הפארק, דרך מגרש החנייה הריק. תוך כדי הליכה חשבתי על התופעה המוזרה הזאת של זכוכיות שבורות בכל פינה שם. בין 10 עד 20 "שלוליות" של רסיסי זכוכית היו פזורים על פני המגרש, כמו תמיד. חשבתי כמה זה מוזר שהשמועה, שיש במקום הזה כנופיות של פורצי מכוניות ושוברי חלונות לא התפשטה בציבור, והמוני אנשים ממשיכים לחנות שם (כדי ללכת לים, אני משערת), ולהישדד מדי יום. מדובר בנזק לא קטן שנגרם ל-10 עד 20 איש מדי יום.

וכך, התקדמתי, עד שליד צבר רסיסי זכוכית אחד נעצרתי. פתאום התמלאתי תחושה חזקה מאד, שהזכירה לי את מה שנראה כמו התחושות של הקוסמים והאקרובטים המיסטיקנים, שיש לידי שטר של 100. מאה משהו. שקלים, דולרים או משהו אחר. אף פעם בחיים לא היתה לי תחושה כזאת. זה כמעט כמו להריח משהו. או לשמוע משהו.

התחלתי לחפש בסביבה. בעיני רוחי השטר היה פרוש ומוצמד למשהו כמו גדר או שיח. חיפשתי חיפשתי ולא מצאתי. חשבתי לי אני אלך לי סתם, לאן שרגליי ישאוני. הלכתי על פני מגרש החניה, בסוף נשבר לי. יצאתי מהחניה אל הגינה, וחשבתי לי שאם הילד שלי היה פה, או תומס, הייתי אומרת לו שימשיך לחפש, כי יש שם שטר של מאה משהו, על בטוח.

פניתי ללכת הביתה. הלכתי בחלק השביל שקודם לא עברתי בו, כי כמו שסיפרתי, פניתי ימינה אחרי שנכנסתי לפארק, כלומר מערבה.

קרבו, הכלב שלי השחור, התעכב וחיכיתי לו ליד פניה הצידה, מעין סמטא של השביל הראשי, שלא מובילה לשום מקום. כשעמדתי וחיכיתי ראיתי פתק שנראה לבן באור הפנס, מקופל, מונח על השביל. חשבתי לי שאין לי מה לגשת לראות אותו. ואז חשבתי לי שמה אכפת לי, אני כן אגש.

ניגשתי והרמתי את הפתק. הדבר הראשון שראיתי היה את המספר 100. קצת רעדו לי הידיים, אבל היה ברור שזה לא כסף. לא שקלים ולא דולרים. חשבתי שזה אולי כסף של איזה מונופול או משחק אחר.

לא הסתכלתי. שמתי אותו בכיס.

ואז הלכתי הביתה. התאפקתי עד לפנס הקרוב, והוצאתי את הפתק.

זה היה שטר של 100 יורו.

הבוקר המרתי אותו בשקלים בבנק, ורק אחרי שהמרתי אותו האמנתי שזה באמת קרה.