הֲגִיגַיִּל

יש לי חברים טובים שגרים ברמות נפתלי. במשך כל שש השנים האחרונות התפעלה חברתי מהמראה הנשקף ממרפסת ביתה: תנופת הבניה בלבנון שמולה.

תראה מה הולך שם, אמרה חברתי לבעלה. הם בונים בתים ווילות בלי סוף!

תשמחי יקירתי, ענה לה בעלה. כך נראה שלום! בעתות שלום בונים ומקימים!

מצד אחד יש לנו מלחמה לא גמורה, שלא השיגה את יעדיה, מצד שני יש לנו צבא לא כשיר, לא ערוך, לא מצויד, ללא מטכ"ל ראוי לשמו, שבראשה עומד רמטכ"ל גם יהיר ומסוחרר מעצמו וגם אבוד ותועה.

מסובך.

מצד אחד הולך וגובר עלינו הלחץ להגיע להפסקת אש, להוריד את "צבא" לבנון הנלעג, בשיתוף עם כוחות בינלאומיים קיקיוניים, מצד שני זה ייחשב לניצחון לחיזבללה.

מסובך.

מצד אחד יש לנו שמאל שמסתובב כסומא בארובה, לא רואה את המכלול, לא מבין את התסבוכת, לא קולט את ההשלכות, אבל צורח כמו הכלב של פבלוב, שלום! שלום! כששלום לא נראה בשום מקום בסביבה. מצד שני יש לנו ימין שמצווח, כמו הכלב השני של פבלוב, מלחמה! מלחמה! כשהוא אחוז להט קרב ועוד יותר מזה, תאוות שלטון בלתי נשלטת שניזונה מחלון הזדמנויות דימיוני שנפתח כאילו.

מסובך.

מה יעשה ראש ממשלה שלא האמין שאין צבא מאחוריו, שהיה בטוח שאחרי חמש שנות שלטונו של שרון העניינים בשליטה? מה יעשה ראש ממשלה שנורא רוצה להכריע ולהכניע את חיזבללה, אבל לזוועתו הבין כבר, שהוא לא יכול. אין לו כלים. אין לו צבא. מה יעשה ראש ממשלה שרואה את כל התמונה, כולל התוצאות הרות האסון שצופן בחובו ההסכם המופרך הזה, ההולך ומתגבש, וקצרה ידו מהושיע?

מה אפשר לצפות ממנו? שיהפוך לקוסם?

אלמלא המציאות העצובה הזאת, הוא היה כבר מחסל את חיזבללה, ומזמין את לובשי המדים הלבנוניים לדרום נקי ושקט, כן וגם הרוס. עם פוטנציאל גדול ונוח לבנות הכל מחדש. אבל במציאות הזאת, כמה חֶבל ואשראי הוא יכול עוד לתת לנפל הזה שעומד בראש הצבא, מה עוד ייתן לו, ולא נתן?

אין ספק שבכל הבלגן הסבוך הזה, הדמות המצטיירת כטראגית ביותר, היא דמותו של ראש הממשלה. רק הגיע, וכבר מצא את עצמו בדילמה קיומית. זה מקרוב בא, וכבר עשה את הנדרש מראש ממשלה אחראי של מדינה במצור. הוא החליט לנסות לפתור את הסבך המאיים הזה. לתדהמתו, לאסונו, גילה די מהר שאין לו כלים. שהוא חסר אונים, שאין עם מי לדבר שם, בצבא השמן והמוזנח הזה, שרוב תקציב המדינה נבלע בו מדי שנה. הצבא שהתעקם והתקלקל. ובזה אין להאשים רק את הרמטכ"ל הנוכחי, אבל גם אותו. מה הוא עשה בשנה שעמדה לרשותו,  כלומר, מלבד ללטף את עצמו ולהתבשם מממעמדו ומיוקרתו?

גם אם אולמרט וקדימה יאבדו את השלטון כתוצאה מהכישלון הצורח הזה, לא בו האשמה. כשמדינה נשענת על צבאה, ומשחקת בנדמה לי, ורואה מהמרפסת, אוי כמה טוב היא ראתה, איך חיזבללה מתחפר ומתבצר, מתחמש ומתחזק, ובכל זאת מעדיפה לדחות ולדחוק את רגע האמת, עוד לא נולד ראש הממשלה שיבין לאיזה עומק חדרה חוסר המוכנות של הצבא. אין דרך להבין זאת, עד לרגע האמת.

בצדק אמר נסרללה שרוה"מ ושר הביטחון שלנו טירונים. ובגלל טירונותם, לקח להם ימים יקרים וקריטיים להבין שאין להם על מה להישען. שום נזק אחר לא גרמה להם עובדת היותם חדשים בשטח. שניהם אנשים נבונים, שניהם רואים את המצב לאשורו, שניהם יודעים מה צריך לעשות, ושניהם הופתעו באותה מידה אל מול ירידותו של צה"ל, אל מול התרברבותו הריקה של הרמטכ"ל, האיש שעליו בנו הכל.

היום אולמרט מוצא את עצמו מעוך בין הידיעה הבהירה מה צריך לעשות, לבין ההכרה המייאשת שקצרה ידו. עם הצבא הזה, שעליו נשען כל קיומנו פה, לא ניתן לעשות הרבה.

שוב הרדימו אותנו, שוב רימו אותנו, שוב גזלו את חיינו ואת שלוותנו, את הביטחון שלנו, את הידיעה שאנחנו מוגנים, ושנעמוד במשימות. שוב הסתבר לנו שהזרוע שבה חיינו תלויים התרופפה ונשמטה.

ראש ממשלה נבון ומציאותי, שקורא את המפה על כל זוויותיה הנואשות, נותר עם אפשרות אחת, תהיה זאת עלובה ומסוכנת ככל שתהיה. מצד אחד הוא רואה את הצבא, מצד שני את ההצעה להסכם שמחזיר אותנו למשבצת הראשונה, או למשבצת שלפני הראשונה. אין לו ברירה: הוא מוכרח לבחור בהסכם. אולי מתוך תקווה שיינתן לו פסק זמן לבנות מחדש את צבאו, ולבוא שוב, הפעם מוכן יותר, להשיג את היעד ההכרחי, החיוני הזה.

אבל לך תדע. מרגע שישאל נסוגה מהשגת יעדיה, הכל יכול לקרות. סוריה יכולה לקבל תיאבון, איראן עלולה לתגבר את אספקתה ואת שירותי האימונים שהיא מספקת לחיזבללה תוך צהלות אושר, חמאס עלול להתחזק עוד, הממשלה עלולה ליפול. אין לדעת מה יקרה. לא נותר לאולמרט אלא לעשות את הרע במיעוטו, ולקוות שעוד תזדמן לו השעה, שעוד תיפול לידיו ההזדמנות, והוא יוכל להשלים את המבצע.

שש שנים של סבוב בכחש ושל התעלמות מסכנה קיומית שהולכת ונבנית, בשילוב עם רמטכ"ל רברבן ומרוקן מתוכן, שלא הכין את צבאו למלחמה, ובכל זאת שש לצאת אליה בשחץ וברהב ללא כיסוי, הם צירוף קטלני. צירוף מנוצח. צירוף שאין לו סיכוי.

הימין והשמאל המסטולים, המסוממים כביכול צדקו, שניהם. ברוב ערמומיותם ותככיהם, ברוב סחרור תאוות השלטון שאחזה בהם, למראית עין, להלכה הם צדקו. למעשה חולשת הצבא שלנו הביאה לשניכם את הסיפוק הזה, את ה"אמרנו לכם" הזה, הן לאלה המנופפים בנסיגות, והן לאלה הרוכבים על הכיבוש. לא, רבותיי: זה בגלל הצבא המדורדר, האימפוטנטי. הוא שיחק לידיכם. בגללו "צדקתם", מבלי לצדוק בכלל.

ורק מלה לשרת החוץ שלנו, רבת החן והחסד: הפניה אל ראש ממשלת לבנון שימחה את דמעותיו ויתחיל לפעול, מופרכת, חסרת בסיס ונלעגת. הוא לא יכול, השרה לבני. אפילו את לא יכולה, אז תארי לך עד כמה הוא לא יכול.

כדי להילחם ולנצח צריך צבא ראוי לשמו. פתאום אמיתות נבובות ופשטניות כמו זאת, נשמעות כבדות ועמוקות.