הֲגִיגַיִּל

חתירה למגע

כבר אתמול שמעתי את הביטוי הזה בהקשר המלחמה האחרונה. היו מקרים שחיילים לא חתרו למגע, אמרו. זה נשמע כל כך תמים. נכון, חתירה  למגע היא עיקרון בסיסי בתורת הלחימה שלנו, והיו כאלה שלא קיימו אותו. ביג דיל.

לוקח למוח עוד שבריר שניה או שניים להבין מה זה בכלל. במוח הכל הרי עובד בהדמיה.

אז אני רואה חייל שלא חותר ליצור מגע. אז מה הוא עושה? יושב בטנק, ולא זז, או עומד ליד בית של חיזבללונים, ולא מנסה להיכנס. ממש מיד המוח מצייר אותו מסתובב, מנסה להתרחק. ותוך הרף עין המוח גורם לו להימלט.

בידיעות של סופשבוע ציטט אהרון ברנע דברים לא לציטוט של הרמטכ"ל, והרמטכל אמר לא לציטוט, שהיו חיילים שנסו משדה הקרב.

אלוהים.

זאת היתה הפעם הראשונה בה שמעתי שחיילים ישראלים נסים. אולי היו כאלה דברים גם קודם, אבל אני לא שמעתי עליהם.

נהיינו ערבים.

אני לא משתתתפת במשחקי התקינות הפוליטית, אז למי שלא הבין אותי כהלכה:

אין לי הרבה דברים טובים להגיד על ערבים.

אם לדייק, אין לי אפילו דבר אחד טוב להגיד עליהם. כלום.

ואם נהיינו ערבים, אז הכל נגמר.

 נראה לי שדניאל מורגנשטרן מדמיין כמוני

הייתם רק צריכים להגיד "לא"

אשמה אחת מוטלת עליהם, על אולמרט ועל פרץ, ובעצם רק על אולמרט: שהוא האמין לצבא. שהוא לא היה מספיק מודע לחוסר היכולת שלו עצמו לשאול את השאלות הנכונות, ולבדוק את התשובות. שדו"ח מבקר המדינה לא הבהב לו בראש, ואולי הוא כלל לא קרא אותו. שהוא לא קרא את מסקנות התרגיל שנערך ממש זמן קצר קודם לכן, והזהיר שיש בעיות רבות.

הוא היה צריך להגיד לא. זה הכל. שכשהוא יעבור על דוח מבקר המדינה עם הרמטכ"ל והם יוכלו לסמן Vי על יד כל ליקוי, אז נצא למלחמה. אבל להאשים אותו באחריות לכל הכשלים, זה מגוחך.

גם פרץ, אבל פרץ יותר בעייתי. הוא לא ישן מספיק, והוא נסחף. אולי הוא חשב להשתמש בצבא כדי לסתום את כל הפיות שטענו שהוא לא מתאים.

ופרץ לא חשוב, כי אם רוה"מ היה אומר לא, לא היתה מלחמה.

אולמרט הביתה

ואם לא אולמרט, אז מי? איך הגענו למצב שבו הפוליטיקה נרקבה כל כך, שאין אפילו באופק מישהו שנראה כמו משהו ראוי? הרי כל מי שהיה כבר הוא או נרקיסיסט רדוף שלטון שמזגזג ונשבר בכל צומת, כמו ביבי, או טמבל מלא מעצמו כמו ברק, או יעלון ומופז, שאין גבול לחוצפתם, שעוד יש להם מה להגיד אחרי שבישלו לנו את הדייסה הזאת. שרון כבר לא בתמונה, אבל הוא לא יותר טוב מהם.

קונספציה הם ארגנו לנו פה. שוב קונספציה. את זה דווקא כן יצא לי לשמוע בעבר. אוהו. ועוד איך יצא לי. לא חשבתי שאשמע את המלה הזאת שוב בדיוק באותו הקשר. 

אז מה קופצים על אולמרט? חוץ מהמלחמה, הוא עוד לא הספיק לא להוכיח את עצמו. כולה היה צריך להגיד לא, ואמר כן. מי היה מאמין שהצבא כל כך דפוק?

אני שוב מצטטת את הילד שלי. הוא אומר שזה היה בדיוק הזמן הנכון לצאת למלחמה נגד הטילים. שלא נורא שחיכינו 6 שנים. לא זאת הבעיה. הבעיה היא שהצבא לא היה מוכן.

מה אכפת לנו כמה טילים יש להם?

היתה אצלי חברה קרובה ויקרה לפני כמה ימים (היא קוראת את הבלוג הזה), שאמרה שהיא לא מבינה למה יצאנו למלחמה הזאת. מה אכפת לנו כמה טילים יש להם. מה אכפת לנו שהם מתחמשים עוד ועוד, היא אמרה. על זה אומר הבן שלי, שאנשים לא מבינים מה הולך פה. כשיבינו שזהו זה, זה או עכשיו או גמרנו, הכל יתחיל לזוז פה. יש לי בן חכם.

הוא רואה אותי מיואשת לגמרי, ואומר שאין מה לדאוג. שכש"החרא יפגע במאוורר", הכל יתחיל לתפקד פיקס. צריך רק להצמיד אותנו לקיר, והכל יהיה בסדר. אני מאמינה לו. כי אין לי ברירה.

דניאל מורגנשטרן מתרגם את בני היקר!

איפה אתם חושבים שאתם חיים

ובכל זאת, אין לנו צבא. זה תסריט האימים האולטימטיבי. מישהו חשב שלא צריך פה צבא. מישהו חשב שאפשר לייצר לנו קונספציה, כי זה מה? קולי? ממציאני, מיוחד, מדליק, גאוני, חדשני?

איפה נעשה הנתק בראש, כשהאנשים האלה יושבים וחושבים וממציאים קונספציות, בין הרעיונות שלהם, לבין האנשים, הישראלים החיים, תושבי הארץ הזאת שיצטרכו לאכול את הקונספציה הזאת שעכשיו הם ממציאים לנו? מתי האנשים שעליהם נעשים הניסויים האלה הולכים להם לאיבוד? איך המטען המעיק הזה, של חיי אנשים, של קיום המדינה, נפרק מכתפיהם?

דווקא התהליך הפסיכולוגי הזה מעניין אותי יותר מכל.  ואיך הוא מידבק מאחד לשני סביב שולחן הקונספציה. איך כולם מתרכזים ברעיונות, בספֵירות תיאורתיות, ולא מדמיינים להם את האפשרות, בואו נגיד אפילו הקלושה, נעשה להם הנחה, שזאת טעות, וזה לא יעבוד. החשיבה הזאת, שאולי זה לא יצליח ויהיו לזה השלכות הרות אסון, היא לא חלק מתהליך קבלת ההחלטות? ואם כן, אולי מרוב התלהבות מהחדשנות והתאהבות ברעיון הכל מתעקם ומתעוות ונצבע ונראה שהאפשרות שזה לא רעיון טוב זניחה? 

נפלאות הטסטוסטרון

אולי מישהו יסביר לי מה הכיף הגדול לזיין אשה שלא רוצה אותך? אולי מישהו יאיר לי פעם אחת את הנושא הזה? מה זה? אז כנראה טעיתי כל הזמן כשחשבתי, שכל הכיף בסיפור הזה, זה לרצות אחד את השני.

מניפולציות, איומים, כוח, כפייה. מה הולך פה? יש משהו בדרך הזאת שלא סיפרו לי עליו? מה הפאקינג כיף פה? ואיך זה נהיה כל כך באופנה פתאום? הם גילו איזה ערך מוסף חדש לסקס שלא שמענו עליו ולא ידענו על קיומו?

או שזה משהו שהולך רק עם הרעל הקטלני הזה, טסטוסטרון?

דניאל! תרגיע!

סימה קדמון

אני אוהבת את חוש ההומור הדק מדוק של סימה קדמון. היא מספרת בידיעות על הסקרים לגבי נשיא מחליף. האחרונה ברשימה היא קולט אביטל. סימה קדמון אומרת: קולט אביטל מבטיחה שכשהיא תהיה בבית הנשיא, לא יהיו שם שערוריות מין, ואנחנו מאמינים לה.

ספרים

אני קוראת שני ספרים עכשיו. אחד מנייר, ביקורו של רופא המלך, של פר אולוף אנקוויסט. מתורגם משבדית לעברית, וכבר הזמנתי את המקור מתומס. אני אקרא אותו בשבדית כשיגיע אליי, ואבדוק את התרגום. בינתיים הספר נראה טוב.

השני עשוי מביטים: ספר אודיו באנגלית: a short history of nearly everything של ביל ברייסון. אותו אני שומעת כל יום בדרך הביתה.

אני תמיד אוהבת לקרוא את ברייסון. הוא משעשע, יש לו אנגלית נחמדה, והוא מגרה לחשוב.

מה עכשיו?

עוד שבועיים אני עוברת דירה. לפלורנטין, לגור יותר קרוב לבן שלי. יוצאת מנווה צדק כדי לעולם לא לחזור לכאן. שכונה דוחה.

עוד חודש אני נוסעת לשבועיים לשבדיה, וחוזרת עם תומס לארץ.

עוד כמה שעות אקום ואלך לעבודה. כל יום כל יום.

נדמה לי שאני בעיצומו של דיכאון איום.