נניח שאני מספרת לכם על בחור שעלה מרוסיה לפני 16 שנים, בהיותו בן 30, ומיד התחיל לעבוד כפועל ניקיון באצטדיון גדול בארץ, עבד שם 13 שנים, ואז עזב והתחיל לעבוד כמאבטח באיזה בנק נניח, ושם הוא עובד עד היום, כשהוא בן 46, וזה מה שהוא יעשה כנראה עד גיל הפרישה.
לא הייתם חושבים שזה סיפור נורא מוזר, נכון? הוא עבד קשה, ניקה את היציעים ואת האגפים במפוח, במטאטא, במגרפה עם יעה מדי יום ביומו, כולל שבתות, הרויח פרוטות, והחזיק מעמד 13 שנים. התעיף קצת, נהיה מאבטח.
ואז, אם הייתי מוסיפה, שלאחר שפרש קנה לו איזה מזדה מפוארת, זה היה נשמע כבר קצת מוזר, נכון?
ואז, אם הייתי מוסיפה שהוא קנה גם דירת גג בת 6 חדרים ושני מפלסים ברשל"צ, ללא צורך במשכנתא, אז זה כבר היה נשמע ממש ממש מוזר, לא?
מאיפה הכסף?
או. אז זה העניין.
הכסף מהאיצטדיון.
מסתבר שאחרי כל משחק גדול, היציעים נותרים מרופדים באוצרות. חבילות של שטרות דולרים, יורו וש"חים, זהב ואבנים טובות, מצלמות, מסרטות, ארנקים, נגני MP3, מכל טוב הארץ ומשמניה.
אחרי 13 שנות איסוף קפדני של יהלומים, זהב וסטיפות של כסף, אפשר לקנות דירה ומכונית במזומן, ואפשר גם לפרוש ולעבוד שעות ספורות ביום בתחום האבטחה.
לי זה נשמע נחמד ומעודד. אפילו קצת מלהיב.
את הדירה והמכונית קנו לו אוהדי הכדורגל ואוהביו, שירקו קליפות גרעינים על הרצפה מבלי לתת את הדעת עליו ועל שאר פועלי הניקיון שם, ששמטו מידיהם את הבקבוקים הריקים, ואת אריזות הגלידות ושאר המזונות שאכלו בנחת, כאילו יש מי שידאג לטינופת הזאת. זה לא עניינם.
כל 13 שנים בערך קונים באי האיצטדיון ההוא לפחות דירה גדולה ומכונית משובחת לאדם אחד. אני מניחה שהוא לא היה הפועל היחיד שם.
נחמה קטנה.
דניאל מורגנשטרן צייר את הסיפור הנחמד הזה, וכתב:
והוא חי באושר ועושר עד עצם היום הזה. אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
