הֲגִיגַיִּל

בשבוע שעבר הוצאתי את הכסף המזומן שלי מהארנק העיקרי, ונתתי אותו בארנקון קטן, כי רק קפצתי לקנות משהו פה בסביבה. זכרתי לקחת אתי את הארנקון לעבודה, ואתו את הארנק העיקרי. אבל בעבודה הוצאתי את הארנקון, והשארתי אותו שם, על השולחן.

מהעבודה הלכתי לאסוף מדפסת שקיבלתי במתנה מאחת החנויות בקניון. המדפסת היתה גדולה מדי, ואי אפשר היה לאחוז בידיות שלה. המוכרת לקחה שקית נוספת, וקשרה את שתי הידיות, כך שיכולתי לאחוז בה ולשאת את המדפסת בסגנון הלבנט. הסתובבתי עוד קצת בקניון, קניתי נרתיק למצלמה החדשה שלי בכרטיס אשראי, וקיבלתי עוד שקית ניילון. הכנסתי את התיק שלי ועוד כל מיני דברים לשקית הניילון, והמשכתי להסתובב עם המדפסת והקשירה המזרחית שלה, ועם השקית השניה.

לבסוף עליתי על מיניבוס קו 66 כדי לנסוע הביתה.

במונית התחלתי לנבור בשקית הנוספת, ובתיק שלי שבתוכה, ובארנק שלי שבתוך התיק, ובהדרגה הבנתי שהשארתי את הכסף שלי בעבודה. זיעה שטפה אותי, והתחלתי בחיפוש יותר שיטתי. הפרדתי, איחדתי, פתחתי, סגרתי, פשפשתי, רשרשתי, נברתי, חיטטתי, חפרתי, חפנתי, הפכתי - כלום.

ככל שחלפו הדקות נעשיתי יותר ויותר מודעת למבטיהם הישירים של הנוסעים. הם ממש נכנסו למתח. מובן, ששמתי את עצמי במקומם. נכנסת למונית שלהם מין פלמחניקית מוגדלת ישר מהפאלחה, סנדלים תנכיים, מכנסיים שחורים עם גומי, שנראים כאילו נקנו ב-20 ש"ח בשוק הכרמל, כי זה בדיוק מה שהם, חולצה דווקא בסדר אבל הרבה יותר גדולה ממנה עצמה (הפלמחניקית עוד שייכת לתקופה בה לא היה מקובל לחבוש בדים מתמתחים וצמודים על נתחי הבשר, נקרא להם כך, שצימחו פרא על הגוף המקורי), שיער ארוך, פרוע ומקורזל, ג'ינג'י לוהט, משקפי קריאה רוכבים לה על הראש על העוקם, מזיעה כמו ממטרה, שקיות ניילון ביד... הם היו בטוחים שתיכף יתחילו לעוף מהשקיות עיתונים ישנים ומכתבים מקופלים מהעיריה משנות ה-60, ויש לשער שהם נשמו רק דרך הפה, כי המראה הצביע על סכנה מיידית של ריח גוף חזק.

אחרי מספר דקות של חיפושים קצת היסטריים בשקיות ובתיקים ובנרתיקים למיניהם, אחרי שרכנתי וגחנתי, התכופפתי והסתובבתי, הם כבר ידעו בוודאות מה השורה שעומדת לצאת לי מהפה, וחיכו לה בעצבנות.

והמלים הכל כך צפויות והכל כך מביכות אכן יצאו מפי ברגע מסוים, אחרי שכבר התחלתי לטפטף זיעה על השקיות, והכל התחיל להיות קצת עיסתי מדי אפילו לטעמי.

אהמממ... נהג, אני מצטערת, אבל כנראה שכחתי את הארנק בעבודה, ואין לי כסף...

כמעט שמעתי אנחת רווחה והקלה מהקהל המצומצם והמגובש שלי.

אולי אני יכולה לשלם לך מחר איפשהו...

עוד המלים בפי, וכבר האשה שלפניי שולפת שטר של 50 ש"ח, ואני מתחילה את הריטואל הלודג'אי המוכר: לא, באמת, אוי, נורא תודה, איך אני יכולה להחזיר לך, אולי תתני לי כתובת...

כן, בטח, אומרות עיניהם של כל הנוסעים. איזו שאלה בכלל, את כבר מוצאת אותה ומחזירה לה. הם כבר יודעים לזהות מיד את התופעה של הנשים הנפוחות עם שקיות הניילון. מישהו תמיד נחלץ ומשלם, וכך הן רוכבות להן ברחבי העיר עם השקיות המאווששות האלה והעיתונים המתחככים בתוכן.

והאשה הטובה כמעט התחרטה על הרצון הטוב שהפגינה.

בסוף אני יורדת ממנה ונשענת אחורנית.

אחרי מספר דקות, מנצנץ במוחי המותך רעיון גאוני.

אני שולפת את הנייד, ומצלצלת לבני היקר. זה בכלל לא מה שהם חושבים. אני אראה להם זקנה שמנה עם שקיות ניילון וסנדלים תנכיים. תכף הם יתביישו שבכלל העלו דברים כאלה על דעתם.

תשמע מה קרה לי, אני אומרת.

שכחתי את הכסף ואני בשירות לתל אביב ומישהי שילמה עבורי...

אני מקבלת את השטיפה הקרה מהצד של צאצאי היחידי עלי אדמות.

אז מה היית עושה במקומי? אני שואלת.

טוב, הוא היה יורד, לוקח מונית מיוחדת, עוצר בבנקומט ומוציא כסף.

נכון, יכולתי. לא חשבתי על זה.

ובכלל זה לא חשוב, העיקר שהם שמעו שיש לי ילד. או מישהו בכלל שמוכן לדבר אתי. וטלפון סלולארי.

אני מהפלמח בכלל.

תעזבו אותי, טוב?

יפה, דניאל!