הֲגִיגַיִּל

חזרתי הביתה בשתי טיסות. אחת מסטוקהולם לפרנקפורט, והשניה מפרנקפורט לתל אביב. שתי טיסות זה אומר שני רבעי כדור הרגעה פסיכיאטרי (קלונקס) והמון אלכוהול. תערובת מסוכנת שרק גורמת לי להתעצבן עוד ועוד. כל פעם עם החוכמה הזאת שלהם, עם ההאצה על המסלול ואז הפעלול של לעלות לשמיים. איזה טירוף, אלוהים. כל פעם אני רואה את הצ'ק-אין עם כל המזוודות הענקיות האלה וכל האנשים האלה והמטוס המפלצתי הזה, ואז אני צריכה לקלוט שאני בשמיים עם כל המשקל הזה. ושאין כלום מתחת לרצפה אלק הזאת שעליה אני דורכת ושבה נעוצים המושבים המגוחכים האלה. כאילו, הנה יש פה רצפה ויש פה תקרה, ויש פה אוכל וטלביזיה ואנחנו בכלל לא באמצע השמיים.

הפעם עלו על המטוס בפרנקפורט איזה 300 דוסים שחורים. מצדי שיהיו בודהיסטים ורודים, זה לא מעניין אותי, אבל ההתנהגות שלהם, דווקא של הדוסים השחורים לא הולכת טוב עם קלונקס ואלכוהול. הצלחתי לריב עם כולם כמעט עד שנחתנו. ישבתי ליד אחד, דוס שחור לייט, רק עם כיפה שחורה ואמריקאי. הוא היה בסדר. מאחורי ישבה חבורת קצ'קציאדות שצייצו כל הזמן כמו להקת דרורים. ילדות דוסיות ששיגעו לי את עור התוף. לא המראנו כי הקפטן סירב להמריא לפני שכולם יושבים. אבל הם לא יכולים לשבת, כי הם צריכים להתארגן לישיבה. אז הם רצים לאורך כל המטוס הענקי הזה ומתכננים. בינתיים כל שאר הנוסעים והקפטן מחכים. לוח הזמנים של לופטהנזה לא מזיז להם. הדיילת רועמת שאם הם לא ישבו לא נטוס. זה לא מעניין אותם בכלל. הם זזים בנחת, ואין כל בהילות או הבנה של מה שהם עושים בעיניהם. למה? כי אסור להם לשבת בן ליד בת. אז כולנו מחכים, וזה לוקח זמן. הטיסה התעכבה ב-15 דקות בגלל חסרי ההתחשבות האלה.

ואז הצייצניות האלה התחילו לקרוע לי את עור התוף. בסוף קמתי, הסתובבתי אליהם ושאגתי. אתן מרעישות, אתן מבינות? וזה מפריע לי, אתן מבינות? שיהיה פה שקט!

אני עולה השמימה והן תופסות לי את המוח על הקשקושים שלהן. נהיה שקט.

הלכתי לשירותים. מטוס חדש, והשירותים בקומה מתחת לסיפון הנוסעים. כולם עומדים בתור, ואני האחרונה, על המדרגות כבר. פתאום נכנסים בקול תרועה שני נערים עם התחפושת, חולפים על פניי, עוברים את כולם, ונעמדים בראש התור.

מה זה, אני שואלת? מה זה?! אתם לא רואים שיש פה תור?

אל תדאגי, עונה לי אחד מהם. את תיכנסי לפנינו.

אדרנלין מציף אותי, ואני מאבדת שליטה על הווליום.

אל תדאגי? אני צווחת. אתם תבואו הנה ותעמדו מיד מאחוריי. בתור. בשביל זה יש תור. עומדים אחד אחרי השני, וכרגע אתם בסוף. הבנתם?

הם מצייתים בדממה.

מי מחנך אתכם? מי מלמד אתכם להתנהג ככה? איפה התרבות ואיפה הנימוס שלכם? אני צורחת.

הם שותקים. לפחות את זה כן מלמדים אותם, להדור פני זקן, או לסתום כשהחילונים נובחים עליהם, או גם וגם.

ואז אני חוזרת למושב שלי, ליד הילד הדוס החצי שחור. בדיוק אז, כשאני כבר עם רצח בעיניים, בא לו לחטט באף. אני קולטת את זה מזווית העין וטרראח, מפנה את כל הראש אליו ומנסה לשרוף אותו עם העיניים. הוא מחלץ את האצבע מהאף מיד. אני חוזרת לתנוחה הרגילה, אחרי כמה שניות הזווית שלי קולטת את האצבע שלו שוב בדרך לאף. בום! אני מפנה את כל הראש אליו. ווש, הוא מעיף את האצבע.

עוד שתי נגלות כאלה, ועבר לו החשק לחטט באף.

אני הולכת לסוף המטוס מרוב קריזה. אי אפשר לעבור ליד הדוסים השחורים כי כל המעבר מלא זבל. הם זורקים הכל על הרצפה.

מה קורה לכם? אני שוב מתנפלת בלי חשבון. למה כל מקום שבו אתם נמצאים הופך למחראה? למה אני צריכה ללכת פה בתוך מזבלה? מה זה ההתנהגות החזירית הזאת? אתם חזירים או מה?

הם לא עונים.

בסוף נחתנו בלי אבדות בנפש.

אבל אז נהיה תור אינסופי ליד ביקורת הדרכונים. התור שלי היה הכי ארוך כי המבקר שלי שיחק לו בלהיות מבקר דרכונים אדיש כשתור של מאות אנשים מחכה.

ואז הגעתי אליו.

למה אתה עובד כל כך לאט, תגיד. אתה לא רואה שיש פה מאות אנשים?

אז מה? אז את רוצה שאני אחפף אותה כי יש הרבה אנשים?

לא. אני רוצה שתעבוד מהר, טוב?

גם בחו"ל אמרת לפקיד שיעבוד מהר, או רק פה?

רק פה, מותק, בחו"ל היו מעיפים אותך הביתה לפני שהיית אומר "דרכון".

הוא בודק.

בסוף הוא נותן לי את הדרכון, ואני לוקחת אותו ואומרת:

איזה מעצבן.

מה אמרת?

שאתה מעצבן.

את רוצה שאני אעכב אותך או מה?

כן. תעכב אותי. כן, אני רוצה. אתה עובד חרא, טוב? עכשיו תעכב אותי.

אני אומרת והולכת עם הדרכון.

אני שומעת אותו צועק: גברת! גברת!

אני מתעלמת.

ככה זה נגמר.

אחר כך פגשתי את אייל ואת שלושת הכלבים שלי ונרגעתי קצת.

אבל לא ממש.