תוך שאני כותבת לי את הפוסטים של שבדיה, נזכרתי בסיפור מביקור קודם. בסיפור הזה מעורב אלון, מחמל נפשי, ילד נפלא ואהוב וחכם, חברו הטוב ביותר של בני, וגם ילד מאומץ שלי. לאלון יש רק יתרונות ומעלות, פרט לדבר אחד: חוש ההתמצאות שלו. אין לו. פגם במוח.
פעם נסענו יחד ברעננה, עיר הולדתו שבה הוא חי וגדל, ונקלענו לרחוב שהוא לא הכיר במקרה. הילד לא ידע לקשר שום דבר עם שום דבר. כאילו זרקת אותו בלב מנהטן. הוא לא ידע איפה הוא, ולא עזרו כל ההסברים והקישורים שניסיתי לספק לו.
אני נוסעת די הרבה לצפון שבדיה. ממש בצפון, ממש קרוב לחוג הארקטי. בשבילי צפון שבדיה זה יערות. זה מה שאני עושה שם. מחכה שתומס ילך לענייניו, ושועטת אל היער.
קצת קרקע יער
באחת הפעמים הלכתי לי ביער של אגם נידאלה, שהוא יער מתוחזק וסלול שבילים, ובכל זאת קסום ומושך מאין כמוהו. הלכתי אל מעבה היער בשמחה, צילמתי כל מיני פטריות וצמחים, ואז... התחלתי להרגיש לחץ מוכר בבטן. כלומר, בשיפולי הבטן. זה קצת הדאיג אותי, כי הייתי רחוקה ממקומות ישוב ותרבות הגיינה, אבל לא אני אתן לצרכים כאלה לקלקל לי את הטיול. המשכתי. גם הלחץ המשיך, ואף הלך והתגבר.
בשלב מסוים לא היתה ברירה, והתחלתי לחפש לי מקום טוב לעשות בו את מה שהייתי צריכה לעשות. לא פיפי, אם זה מה שחשבתם.
אחרי סיבובים ותיורים ובחינות מדוקדקות של מספר נקודות פוטנציאליות, בחרתי לי את המקום המושלם: מין גומחה בקרקע, שכאילו נועדה בדיוק לקלוט את התכולה שהיתה לי בשבילה.
ובכן, התחלתי להתארגן. הינחתי את התיק לידי, הפשלתי את המכנסיים והתחתונים, מצאתי את המיקום המדויק לקבע בו את כפות רגליי, והתישבתי. רגע, עוד לא! פתחתי את התיק שלי, הוצאתי מתוכו את כל הניירת שתהיה נחוצה בסוף האקט, והינחתי אותה על התיק.
עכשיו, תארו לעצמכם שאתם ציפור זעירה שמרחפת ממש מעליי. מה אתם רואים? אשה די גדולה, כורעת על הקרקע, לידה תיק וניירות טישו מוכנים, על פניה הבעת סיפוק והנאה ושביעות רצון מעצמה, מסביב הכל שקט וירוק ויפה! זה מה שאתם רואים.
תישארו רגע שם למעלה, ותישירו מבטכם אליי. מה אני עושה? מתחילה בפעולה, כמובן. הכל מסודר, הכל מוכן, למה לא להתחיל?
הפעולה אכן מתפעלת לה בשלווה ובאין מפריע, ולפתע מפלח צליל זר ומנוכר את הטבע המרהיב.
אתם ציפור זעירה ללא טייס, זוכרים? אין לכם מושג מה זה הצליל הקסום הזה, אבל אתם רואים אותי מתחילה לנוע בעצבנות, מחטטת בתיק שלי, הניירות המוכנים לתפקודם עפים, ואז אני שולפת מכשיר מתוך התיק, ומצמידה אותו לאוזני.
-הלו?
-אביגיל! אביגיל!
-אלון?!
-כן! אביגיל! בחייך! את לא יודעת מה קרה לי! אני פה בשדרות רוקח, ואני צריך להגיע לרחוב יבנה, ואין לי מושג מה עושים!
שתיקה.
- אביגיל, בחייך!
- ... אוי אלון...
-את מוכרחה לעזור לי, אביגיל!
-אלון, מותק, אני ביער, אני בחוג הארקטי, רחוק, אני בדיוק עסוקה ב...
-אביגיל! הלכתי לאיבוד פה! תעזרי לי!
-טוב, אז תיסע ישר, כשאתה מגיע לתחנת הדלק של פז תפנה ימינה....
זה התחיל כזה מושלם, כזה מבטיח...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
