שום דבר בעולם הזה, אבל באמת שום דבר, לא משעמם אותי כמו אוכל. כל מה שקשור במזון, תזונה, בישול והכנה, ובעיקר אכילה.
כדורגל, מכוניות, סריגה וריקמה, אופנה וטיפוח נותנים כולם פייט לא רע. אבל אוכל מנצח בלי מאמץ.
לא יאומן, אבל אנשים יושבים ואוכלים, במסעדות ובבית, ומדברים על אוכל. על האוכל שהם אוכלים הם מדברים. גם על האוכל שאכלו פעם. הם זוכרים אוכל! גם את הטעם, וגם את הריח, וגם את המרקם, וגם את הארומה. אני לא מעכלת את רוע מזלי בכל פעם שאני נקלעת לחבורה כזאת. לא מאמינה ששוב אני תקועה בתוך ים של מלים מתחום הקיבה והמעיים, שהאנשים סביבי מחליפים מתכונים, עצות, רעיונות, חוויות גסטרונומיות ורשמים על רטבים. חנויות הספרים כבר מזמן הפכו למעשה לחנויות לספרי בישול ואוכל. אמנם יש תמיד כמה ספרים של ממש שמעטרים את המוטיב המרכזי המרתק הזה, אבל ליבת החנות היא ספרי האוכל. וזה כמובן מעשיר את השיח המסקרן כל כך על אוכל, כי אז אפשר להוסיף לשורת הדיונים גם ביקורת ספרות מוארת על ספרי הבישול.
כשמישהו חוזר מבילוי, ואומר שהיה כיף ושהפסדתם, תדעו לכם שלא הפסדתם כלום: הם דיברו על אוכל.
כשאתם רואים שני אנשים יושבים וממתיקים סוד, מסכימים בהתלהבות זה עם זה, אין מה להסתקרן: הם מדברים על אוכל.
כשחבורה סביב שולחן פורצת בצחוק רועם, זה על משהו שקשור באוכל.
יש אנשים שנוסעים למקומות מסוימים בחו"ל בגלל האוכל שיש שם!
אי אפשר להאמין.
כזה טורח, כזאת מטלה.
מתחשק לי תמיד להעיר אותם.
יש פה המון אוכל, חברה', מתחשק לי להגיד להם.
לא צריך לחלום ולהזות עליו. אנחנו לא במצור ולא בתקופת רעב, בחייכם.
זה לא נושא לשיחה!
אין מה להגיד על אוכל.
אתם סתם משחיתים זמן יקר.
טעים או לא טעים וגמרנו.
נקסט.
אבל מה אני מבינה. יש להם מרקמים לדסקס, ארומות וטעמים להגג עליהם, זמן בישול ואש קטנה או בינונית להבהיר ביניהם.
מה אני מבינה.
דניאל מורגנשטרן היקר צייר את מה שחשבתי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
