הֲגִיגַיִּל

אני עוצמת עיניים ומדמיינת את החלום הזה, שלעולם כנראה כבר לא יתגשם.

יש לי ראש ממשלה שאין לו בית משל עצמו. הוא גר בדירה שכורה בדמי מפתח. שניים וחצי חדרים. כמו שהיה לבגין.

כשמדברים אתו על כסף, הוא מקבל מבט אטום. הוא לא ממש מבין מה רוצים ממנו.

יש לו אוברדראפט קטן והוא לא מצליח לצאת ממנו כבר כמה שנים.

הכריחו אותו לתפור לו חליפה אחת לפגישות בחו"ל. אין לו סבלנות למדידות האלה.

יש לו שעון ש"ממלאים" אותו, השעון שהוא קיבל לבר מצווה. הוא מסרב להיפרד ממנו.

הוא כותב בעיפרון, ותמיד יש לו מחק ומחדד קטן בכיס.

מעניין אותו רק לקרוא את הדוחות של אמ"ן ולתכנן פיתוח ובניה בנגב או בגליל.

אי אפשר לעשות אצלו לוביינג, כי הוא לא מצליח לפנות לו זמן ביומן כדי להיפגש עם סטף או עם שטראוס. אין לו סבלנות אליהם. גם לא אל המתנחלים, גם לא אל כל שאר בעלי האינטרסים.

כשהוא כבר נפגש אתם, הוא תמיד מסכים עם כל מה שאומרים לו, אבל לא עושה כלום. זה לא מעניין אותו כל כך. זה עולה לו על העצבים, כל הטרחנות הזאת.

הוא קם כל בוקר עם תחושה איומה של אחריות. אחריות על המדינה, על האזרחים. אין לו רגע של בילוי נטו, של קשקושים חברתיים.

הוא לא מבין כלום לא ביינות ולא בנובו קוויזין. גם לא בגבינות עזים.

אני מתעוררת, כי ראש הממשלה שלי או קנה בית בכפר שמריהו ב-7 מיליון דולר, או נסע לאמריקה לתת הרצאות ב-100 אלף דולר להרצאה, או קיבל במתנה עט שאפשר לקנות תמורתו שתי מכוניות יד שניה במצב מעולה, או קנה עוד בית מכר עוד דירה, קיבל חווה פתאום בדרום הארץ, או בילה אתמול בערב עם המילארדר שהוא החבר הכי טוב של המיליונר שאתו בילה לפני שבועיים במסיבת קוקטייל עם שמפניות וצלופחים ממולאים בתאנים מבכירות.

זאת המציאות שלי כבר המון שנים.

לא הצבעתי לפרץ, אבל חשבתי שהוא הכי קרוב לזה.

וצדקתי, כמובן. אבל תמורת זה צריכים לשלם מצביעיו באובדן ההכרה שהוא לקה בה.

בגין, שמיר, בן גוריון, שרת, אשכול - אנשים אומללים שנשאו על כתפיהם את עתיד העם הזה, כאלה כבר לא יהיו פה.

הם יהיו או סתם חסרי יכולת ועניין לנהל את המדינה, או חסרי יכולת ועניין לנהל את המדינה וגם הדוניסטים פֶטישיסטים תאבי חפצים ורכוש.