הֲגִיגַיִּל

שוב הלך לי המחשב, ושוב כל מה שכתבתי נותר כלוא שם עד שהוא יתוקן. וזה יקח זמן, כי אין לי מתי לקחת אותו למעבדה, וכי שני בניי, הביולוגי והמאומץ, עושים ממני צחוק, חושבים שאני מועקה, מתפללים שאני איעלם להם כבר מסדר היום, ובגדול מבריזים לי ומתעלמים ממני. ואני תקועה עם הלאפטופ הזה, שכל מה שכתבתי בשנה האחרונה לא נמצא עליו, ואין מושיע.

לא מזמן פגשתי חברה טובה שלי, שהסבירה לי שהיא איבדה את החשק לשכב עם בעלה, זה שהיא נשואה לו כבר 30 שנה.

אז מה, שאלתי, אתם לא מזדיינים?

ממש לא, היא ענתה. כבר יותר משנה. 

וזה לא גורם למרירות ולמריבות ביניכם? שאלתי.

אוהו, היא ענתה. ועוד איך! הוא כל כך כועס עליי. כל המריבות הן רק סביב זה. כל המריבות... אל תשאלי.

לא שווה לך, שאלתי, לעצום עיניים ולחשוב על אנגליה למענו? או כדי שיהיה שקט?

היא נעצה בי זוג עיניים לא-מאמינות. 

בוגדת במחנה!

היא המומה. שאני אגיד כזה דבר.

מששוקמו מיתרי קולה אמרה:

תגידי, את השתגעת לגמרי? אני לא רוצה, את לא מבינה? את חושבת שאני אשכב אתו אם אני לא מרגישה שבא לי?   

לא יודעת, אמרתי. את עושה רק מה שאת רוצה ואת לא עושה את כל מה שאת לא רוצה? את לא עוזרת לו בקניות, בבישול, בכביסה...

אבל זה משהו אחר לגמרי! היא ציווחה.

לגמרי? שאלתי.

לגמרי! פסקה. הרי זה הגוף שלי!

זה היה לפני כשבוע. אבל את השיחה הזאת בדיוק כבר ניהלתי עם המון חברות וחברים. חברות ש"לא יעשו את זה אם הן לא באמת רוצות", וחברים שחיים בתוך עלבון מתמיד, תחושת דחייה קבועה, פגיעה רצופה בערכם, במיניותם, פקפוק גובר באמיתות החברות שלהם עם בנות זוגם, תסכול גדל והולך, ודכדוך כללי ומריר שלא מרפה.

כן, הגוף שלי ברשותי.

יש לי כל כך הרבה להגיד על ההחמצה של התנועה הפמיניסטית, שיותר טוב שאני אשתוק. מתנועה שנועדה להעלות את מעמד האשה לאותה רמה לפחות בה נמצאים הגברים, היא הפכה לתנועה למען שנאת הגבר, והתנשאות ובכיינות האשה.

עיקרון ה"אני לא נותנת אם לא בא לי" היא אחת הרעות החולות הבולטות ביותר שהתנועה הזאת ייצרה.

היא הרי תעשה "הכל" למענו. היא תבשל בשבילו (כשהוא לא מבשל, ברור), ותתרוצץ חצי יום לסדר לו איזה אישור במשרד הרישוי אם הוא עסוק. בטח. אבל זיונים - זה משהו אחר. ממש לא מעניינת התוצאה, ושיקוב הזין שלו את היד. בעניין הזה אין פשרות. זה ע ק ר ו נ י.

וכך, כשהן נתמכות על ידי האמאזונות הפמיניסטיות הניצבות מאחוריהן כקיר תומך, חיות מיליוני נשים משוחררות בתוך הענן השחור שנוצר סביב הגבר שלהן, של כעס נצבר ועצור (שבד"כ משפריץ לכל הכיוונים), של איבה, של נקמנות, של חרמנות מתוסכלת, של ערגה לאשה אחרת (כי אשתי לא רוצה אותי...).

וכל זה בשם מה? בשם עיקרון "הגוף שלי ברשותי" ו"אני לא מזדיינת אם לא בא לי", ו"מצדי שילך לעזאזל עם הזין שלו".

אני מכירה הרבה סיפורים של גברים שהולכים לישון כל-לילה-כל-לילה בתקווה שהפעם זה יקרה.

שנים. עשורים. כל לילה.

אולי היא תסכים לי. אולי היא תרצה. אולי היום.

הרבה השפלה, הרבה זעם, הרבה חוסר אונים.

מצד שני, ראיתי כבר המון נשים כאלה מתנפצות אל הסלעים, ברגע שהבעל הדחוי והנעלב מוצא לו מישהי שדווקא שמחה להזדיין אתו. פתאום אשת החיק החוקית נפגעת נורא. פתאום גם היא מתאהבת בו. פתאום היא מזדעקת, פתאום היא קורבן.  המניאק הזה, הבוגד הזה, החרא הזה, כל הגברים אותו דבר...

דניאל מרגנשטרן המחונן

זה תמיד מזכיר לי את הסצנה של מאיר שלו (ב"כימים אחדים"? לא זוכרת, אבל מי שיביא לי את הציטוט, יבורך), שבה החבר של הגיבור שוכב בבית החולים מנוע מתזוזה, וחברו הגיבור עושה לו ביד. סצנה מופלאה.

אני נזכרת גם בגיבור "אמריקן ביוטי", שמתחיל כל יום כשהוא מאונן במקלחת. "זה השיא של היום שלי" הוא אומר. "מכאן ואילך זה רק יתדדר".