הֲגִיגַיִּל

בשעה אחת בלילה יצאתי לטיול עם הכלבים. אני תמיד יוצאת בשעות האלה, כי אז יש פחות אנשים ברחוב. טיולי הלילה עם הכלבים נעימים לי מאוד, ואני צועדת עזוז וגיבור אל זרועותיו של עתיד וורוד. אני שוקעת לי בתחושה המפייסת של צפייה דרוכה, כי תכף ומיד אני חוזרת לשם, למקום ההוא שהיה פתוח ומזמין, לגוף שלי שהרגשתי נוח בתוכו, ולא רק אני. אוטוטו אני שוב יפה, שוב צעירה, שוב תוססת ועוססת. הנה, מיד. פה, אחרי הפינה של מלצ'ט ובן ציון זה יקרה. זה נעים ככה ללכת במרץ, בתוך ענן אופטימיות חסרת שחר. כי ברצינות, מה, אני אהיה צעירה?

יצאתי לרחוב מלצ'ט והלכתי לאורכו בואכה שדרות בן-ציון. הכלבים הלכו אחרי בצייתנות. החום הכריע אותם. לא היה להם כוח אפילו להיכנס לכל החצרות ולהבהיל את החתולים. אולי כי הלכתי די מהר, והם היו צריכים לשמור על מרחק הגיוני בינינו. אולי כי היה כל כך חם והאוויר היה סמיך וכבד.

רציניים וחמורים פילסנו לנו דרך בין כל אחוזי הלחות האלה ועומסי החום. בשדרות בן ציון פנינו מערבה, בערך מערבה כי זה לא בדיוק, לכיוון המלך ג'ורג', והלכנו בתוך השדרה. הכלבים בדרך כלל מתמלאים חדוה ומשובה שם, ומתחילים לשחק תופסת ומשטרה אמריקאית, ולפעמים אפילו משהו שנראה כמו הגרסה הכלבית לאחת-שתיים-שלוש דג מלוח. הפעם הם סתם נגררו אחרי, לשונותיהם שפוכות קדימה, עיניהם מושפלות. בפינת המלך ג'ורג' עמד בחור צעיר עם שני כלבים צהובים, והקפיץ אותם לגובה, אל ענף שהחזיק בידו. ברגע שכלביו הבחינו בכלבים שלי הם איבדו בו עניין והחלו להתרחרח, לברר מין/גיל/מקום, ולהחליף חוויות עם הכלבים שלי. עזבנו אותם אחרי שכולם רשמו לפניהם את כל הפרטים החשובים, ופנינו לכיוון גן מאיר. חבשתי לראשי את האוזניות, והפעלתי את הדיסקמן. אין כמו המארשים של סוזה להליכה.

אפשר להבין את הצורך בחושי הטעם והריח. זה קשור לאוכל ולשרידה. אפשר להבין את התענוג הרגעי שמתיקות יוצרת בפה. המוח צריך גלוקוזה והוא מזהה אותה בסוכר. הוא מיד מארגן לך תחושת כיף כזאת, חולפת ומרפרפת כזאת, כי יש לו אינטרס. הריח גם קשור לזה, הם קשורים בקשר הדוק מאוד שני אלה, הטעם והריח. אז אפשר להבין את התענוג שב"ריח טוב", ואת התיעוב לריחות שקשורים לרקב ולמוות. אפשר להבין את התענוג המיני, כי זה הפיתיון, את זה סידר לנו המוח הגלובאלי, האולטימטיבי, סתם כדי שנמשיך פה.כי  אחרת, למה שנטרח?  אז אפשר להבין את התפקיד של האורגזמות האלה שצריך כבר להמציא להן מלה עברית שלא תגרום מיד לחשק לאו בר-כיבוש להצטרף למנזר. אבל מוסיקה – זו חידה. אין דרך להבין את התענוג ממוסיקה. זו תעלומה שאני לא מצליחה לפענח. למה, מה פתאום, מאיפה, לשם מה? איך זה קרה בכלל. איך זה התחיל. איך זה הגיע למורכבות דמיונית כמו הסוויטות לצ'לו סולו של בך או השירים של סשה ארגוב? למה הוקצה לזה נפח במוח? למה זה גורם תענוג עילאי כזה. מה הרבותא?

מול גן מאיר חצינו את המלך ג'ורג' אחרי וידוא סבלני ששום כלי רכב לא מתקרב בטווח הנראה לעין משני הצדדים. קדימה, קדימה, בואו, בואו, מהר, מהר. בגן צעדנו לאורך השביל הראשי. היו די הרבה  אנשים וכלבים בגן, חבורות צעירים חסרי מנוע, צעירים מכדי ללכת למוקדי הבנות, ומבוגרים מספיק כדי שילחץ להם. איזה תסכול נורא. ואיזו צפייה מופלאה. החיים בבועה רוטטת של צפייה... לא, לא, לא, לא מתגעגעת לזה. בעצם, אולי קצת, רק למעט מזה. רק לצמרמורות החשמליות של הצפייה, של "כל רגע משהו יקרה פה. כל רגע". יצאנו מהגן אחרי שעברנו את הבמה שבני הנוער שפוכים עליה, דרך שער שלידו היה תלוי שלט ובו המלה "יציאה" מתנוססת בגדול, כדי למנוע אי הבנות. פה, חברה', יוצאים מהגינה. לא לדאוג. זאת יציאה חוקית. לא שוטר ולא מג"בניק יחכה לכם מעברו השני של השער, לא תהום ולא פיר פעור עד מרכז כדור הארץ לפניכם, אלא יציאה חוקית. ואמנם, יצאנו לרחוב טשרניחובסקי, שמשום מה אסור בתכלית לכתוב אותו צ'רניחובסקי. אולי מישהו יסביר לי פעם למה, איך אף אחד לא קם ואמר די כבר עם הטש הזה יש לנו כבר צ'. המשכנו לאלנבי.  מעולם לא ראיתי את הכלבים האלה כל כך סחוטים. חשבתי שזה יהיה טיול כיף, אבל על פי מראה פניהם, על פי הליכתם, טעיתי בגדול. רחוב צ'רניחובסקי לא מציע כלום. הוא אפל וחסר חיים. רק איזה זוג עבר שם עם אמסטף משוחרר. שמחתי שהם משחררים אותו, וקצת פחדתי שיטרוף לי איזה כלב. הכלבים שלי פחדנים ונחנחים כל כך, שלא צריך אפילו אמסטף כדי שיתחשק לבלוע אותם. ברחובות הקטנים כמו צ'רניחובסקי חנו המכוניות במקומותיהן, ולא היתה תנועה כמעט בכלל.

כשאני תקועה בפקק אני מביטה סביבי, וחושבת שכל אחת ואחת מהמכוניות בים הזה של מכוניות יודעת בדיוק לאן היא תיסע אחרי הפקק. כל אחת מהן, לכשתיחלץ, תעבור מסלול ייחודי. כמו נמלים. אם אפשר היה לראות את זה מלמעלה, זה בטח היה נראה כמו דלתא של נהר. במקום בו הפקק מתחיל וממנו משתחררות המכוניות המובילות, הן פותחות מעין מניפה. כל אחת למחוז חפצה. ואז הלחץ של התנועה סביבן  מתמעט ככל שהן מתפזרות לעומק העיר ופונות אשה לרחובה המסוים, ובו לחניה ליד הבית המסוים שהוא יעדה. כל אחד מבוית בתוך המבוך הענק הזה על נקודה, והוא יודע איך להגיע בדיוק אליה. אותו דבר עם קהל שנשפך מרכבת, נניח. או מאוטובוסים בתחנה המרכזית. מניפות, מניפות של בני אדם נעולים על כתובות מדויקות.

עלינו את עשרת המטרים האחרונים של צ'רניחובסקי שבשבילי, בגילי, פתאום הופך להר תלול, ונכנסנו לאלנבי. פניתי שמאלה, כלומר, מזרחה, או בעצם דרום מזרחה. חצינו את המלך ג'ורג' שוב, ונעצרתי לשניה ליד חנות בגדים. פתאום הופיע איש ודיבר אליי רוסית. הוא חשב שרק רוסייה תסתובב בשעה כזאת, בתסרוקת ובבגדים כאילו הוציאו אותה ישר מפח הזבל , עם שלושה כלבים לא קשורים. עניתי לו בעברית, שאני לא יודעת רוסית. מה שלא היה לגמרי נכון, אני יודעת קצת רוסית. אפילו הבנתי מה הוא שאל, אבל אני כבר לא זוכרת. אחר כך הוא שאל עוד שאלה בעברית-רוסית, ואחר כך הציע לי לעלות אליו לדירה. עד כדי כך נראיתי חרא.

בילדותי היה מחלק קרח ובית חרושת לקרח, עוד היו פה ושם אורוות קטנות, ובהן התגוררו הסוסים של החלבנים והקרחנים, היתה לנו פתיליה והיה פרימוס, וממש בהתחלת חיי היה לנו דוד מים שהיה צריך להבעיר עצים בתחתיתו. כשכבר הייתי ממש גדולה אנשים בכל עבר עמדו ומתחו את שעוני היד שלהם. רק בעוד כמה עשרות שנים, לא זו בלבד שלא יוותר אף אחד פה שזוכר את תנועת המתיחה הזאת, אלא הביטוי למתוח את השעון (שאבי התעקש שצריך לומר אותו "למלא את השעון") יהיה סתום לגמרי וישערו השערות באשר למשמעותו.  "למתוח את השעון... זה בטח היה מבוסס על מין גומ ביוני, שסופג אנרגיה סולארית וצריך למתוח אותו..." ומעט לאחר מכן כבר לא יישאר אף אחד שיבין למה יש תמונות ישנות ובן צלמים שנראים כאילו הם מצמידים את המצלמה לפנים (למצח? לעין? ללחי?), ואחר כך הסיפור על המצפן שפעם הראה את: הצפון! למה דווקא הצפון? היום אף אחד לא יודע שפעם פעם המזרח היה נקודת ההתיחסות (המלה אוריינטציה נובעת מזה), אז בטוח שיתהו למה בכלל התמקדנו דווקא בצפון. מה מעניין אותי הצפון, הרי יש לי פה כל רוחות השמיים בג'יפיאס האטומי שלי.

חציתי את אלנבי, שוב בזהירות, כשהשלישיה ההמומה בעקבותיי. לידי חצתה את הכביש חבורת צעירים, שהעירו משהו לא ברור. משהו שהתחרז לי באוזן עם "סבתא עם שלושה כלבים". אבל אולי זה היה "אתה עכשיו לבבי" או אולי "אני צד את שושנה באביב". מה אני יודעת. אין מושג מה הם הצעירים האלה. הילדים האלה  יצורים אחרים ממה שאנחנו היינו. הם גם אחרים ממי שהיו צעירים עד לפני 10 שנים, כשעוד הצלחתי לתקשר אתם. יש לי בן גדול, שאף פעם לא התערבב עם הילדים סביבו, אז אין לי מושג איך הם. מה מצחיק אותם, מה מהנה אותם. נדמה לי שכולם ריקים, בוגרי אמטיוי, בוהי בחלל, משוטטי על אוויר, מרוקני בשכל.

אז בענין המזרח המצאתי תיאוריה מענינת, שבטח כבר ידועה לכולם, אבל אני המצאתי אותה באופן עצמאי. המלה קדם, שבתנך משמעותה מזרח, מעידה שהם התיחסו אל המזרח כאל הלפנים, ואל המערב כאל האחור. אכן, בערבית לצפון קוראים שימאל, וגם בתנ"ך הצפון מצוין כשמאל מספר פעמים. הצפון באמת נמצא מצד שמאל אם הלפנים הוא המזרח. מה שעוד יותר מענין, זה שאם אבותנו נהגו כמו הבדואים כיום, אז האוהל תמיד פתוח לכוון מזרח, והאורחים באים מכיוון צפון לקצה הצפוני מזרחי של האוהל. גם אם הם באים מדרום, הם עושים סיבוב וניגשים לאוהל מצפון, כדי שיהיה סדר, והם לא ייתקלו בנשים. אז חשבתי שאולי זאת הסבה שאומרים: לקדם את פני האורחים. כי צריך לצאת מהאוהל למזרח, לקדם. סתם, ככה פתאום חשבתי לי. 

נדמה היה לי פתאום שאני רואה את דמותו של הבן שלי הולכת לפניי, אבל מיד ראיתי שזה לא הוא. מה קורה למי שהיינו. מה קורה לילד הקטן, שהופך לאיש, איפה הוא נשאר. ומה קורה לאשה צעירה ומשפריצת חיים שלובשת דמות של סבתא עם שלושה כלבים. איפה התינוק שהיה לי, שישב ומלמל הברות חסרות משמעות ואז היה נושא את ראשו אליי  ושואל, נכון אמא? איפה הוא. לא יכול להיות שהבן שלי שגדל, שאני לא ממש יכולה לעזור לו כבר, זה הוא. משהו פה מפוקשש לגמרי. אני כל כך מתגעגעת לעיניים הסקרניות שלו, לפנים המשתוקקים כל פעם שהיה לי משהו מרתק לספר לו. לא משתוקקים. לא. זה נראה יותר כמו פנים ומבע עיניים של מכור לסמים ממש לפני שהוא מזריק.

מורפ קוראים להשתנות העצובה הזאת בקולנוע.

אני נזכרת המון בילד הקטן שלי שהוא היה. אני לא יכולה להפסיק להתגעגע אליו. לתינוק שלי.

תמיד אהבתי להסתכל על בחורות יפות. גם על בחורים יפים. אבל עד לפני אולי 20 שנה חשבתי שבחורות יפות הן אלה שנראות כמו קלאודיה שיפר, או נגיד נעמי קמפבל, או גברים כמו דנזל וושינגטון או בראד פיט. ואז יום אחד קראתי מאמר שניסה לנתח את חידת היופי הזה והמשיכה שלנו אליו. המסקנה של כותב המאמר היתה, להפתעתי, שהאנשים היפים האלה מזכירים תינוקות, שהפרופורציות של הפנים שלהם הן כשל תינוקות, המצח הגבוה והעגול, גשר האף השטוח, האף הקטן והשפתיים המלאות. ואנחנו נמשכים אל תינוקות כי זה טבוע בדמנו. זהו סוד הקסם, וזו הסבה למשיכתנו אליהם. טרראח. זה היה אכזרי. מאותו רגע ואילך אני לא יכולה לסבול את המראה הזה. הלכה לי ההנאה כמעט מכל היפים והיפות.

הלכנו במדרחוב של נחלת בנימין. היו שם פאבים פתוחים וקולניים. עם מוסיקה ואורות מתנצנצים. צעירים, צעירים בכל מקום. העולם שייך לצעירים, והם מתנהגים כמו בעלי הבית באמת. ראיתי פעם איזה בר שהכניסה אליו מעל גיל 53 אסורה. עד שמלאו לי 18 וכבר מותר היה לי להיכנס למקומות, עכשיו אני שוב מנועה. אני מתחילה לחשוב איך אני ארמה אותם, אני אגיד ששכחתי את תעודת הזהות בבית. זה חוקי בכלל, מה שהם עושים? 53. מה כל כך מיוחד ב-53? 52 בסדר, ורק 53 זה הגבול? בטח אמא של בעל הבר היתה בת 54 כשהוא חקק את החוק הזה.

רק יותר מאוחר שבתי למקום וחזרתי וקראתי את השלט. היה כתוב בו שהמקום לא יכול להכיל יותר מ-53 איש. מה שהמוח עושה לנו.

התקרבנו לקצה המדרחוב, ומשם נמשיך לאורך נחלת בנימין עד רחוב מונטיפיורי, כי שם אני פונה כדי לחזור למלצ'ט, והביתה. במונטיפיורי, ליד הבנקים יש עצי זית, ושם אני קוטפת ענפי זית לחליטה שלי. לעלי הזית יש סגולות רפואיות שנבדקות עכשיו ברפואה המערבית.

עצי הזית מניבים זיתים אחת לשנתיים. את העובדה הזאת למדתי אחרי שהתחלתי לחלוט לי תה מעלי זית כל יום לפני השינה. הם מניבים הרבה זיתים בשנה אחת, ומעט זיתים בזו שאחריה. מה שמענין הוא שכל הזיתים בעולם הם בסינק עם השנתיים האלה. זה דווקא ניתן להסבר, כי הרי הזית נובט מלום, הגלעין של הזית, אז אולי לוקח לו שנתיים לייצר פרי. ואז זה ייצא עם כל שאר עצי הזית בעולם. אבל מה עם לומים ששוכבים בצד ולא נובטים בדיוק בשנה הבאה. אלא נגיד אם יש בצורת, אז מצליח להם לנבוט נגיד רק בשנה ששאר הזיתים לא נותנים פרי. ואז אם ייקח להם שנתיים עד שייצרו זיתים, זה לא ייצא בסינק עם אחיהם עצי הזית. אז איך כולם מייצרים הרבה זיתים ביחד?

על הספסל האחרון במדרחוב, ממש לפני שהוא נשפך לכביש רגיל, ישבה אשה, ולידה ילד בן 8 או 9.  היה משהו שמשך את עיני אליהם כבר ממרחק של 20 מטרים. אולי הוא היה בן 10 בעצם. הילד ישב באמצע הספסל, ואמו ישבה בקצה, במרחק מה ממנו. הוא ישב זקוף על שפת הספסל, גופו פונה אל אמו, ומבטו קבוע בה, נעוץ בה. הוא נראה דרוך, כאילו מצפה שהיא תכף תקום, והם יוכלו ללכת משם. אולי ציפה שתדבר איתו, שתסתכל עליו. היא ישבה בחצי תפנית ממנו והלאה. היא עישנה סיגריה, והרימה את ידה באטיות מוגזמת אל פיה, מצצה את הסיגריה לאט, ובאותה איטיות החזירה את היד אל ברכה. לידה היתה פחית בירה גדולה ריקה, אבל אולי מישהו השאיר אותה שם לפני כן. לך תדע.

הילד רק ישב לידה והביט בה בדממה. היא לא נשאה את עיניה. היא היתה שקועה ביד המונחת על ברכה, עם הסיגריה שתקועה בה. והילד ישב ולא גרע ממנה עין. שניהם נראו דוממים, כי תנועותיה היו כל כך איטיות. היא שוב הרימה את ידה אל פיה באטיות מופלגת. זה גרם לה להיראות שיכורה. הילד חיכה בסבלנות. מלה לא נאמרה ביניהם. לבסוף היא כיבתה את הסיגריה וקמה. גם הילד קם. שניהם התחילו ללכת אל תוך המדרחוב, בכיוון שממנו באתי. בניגוד לישיבה המאובנת שלה, היא התהלכה כאדם פיכח, והילד הלך לידה, ופניו לימין שור, אליה. ילד כל כך קטן ברחוב בשתיים בלילה. עם אמא שלא מדברת. דפקו לי את ההליכה הביתה.

הוא נראה מתוק כל כך, נכון? חסר אונים כזה, נכון? תראי איך הוא בוכה, איך כל חייו תלויים בך, איך הוא חסר ישע. תראי כמה הוא צריך אותך. אבל מה שאת לא מבינה, זה שהוא השתלט עלייך. הוא כבר נעץ בך את ציפורניו. הוא ימצוץ את לשד עצמותייך, את דמך. הוא לא חסר ישע בכלל, יקירתי, את היא חסרת הישע, והוא השליט החדש שלך. לתמיד. כך אמר אבי לאמי כשנולד בנם הראשון בשנת 1935.בחיפה.

המשכתי ישר לאורך נחלת בנימין עד מונטיפיורי. שוב חצינו את אלנבי, ואחרי רחוב יבנה, ליד בנק לאומי, קטפתי לי כמה ענפי זית לחליטה. לא היה כיף לחזור הביתה, לא בדרך ולא כשכבר הגעתי.

 אביגיל בכלר

אוגוסט 2004