הֲגִיגַיִּל

סכנה קיומית - זה מה שכולם אומרים. סכנה קיומית.

אני לא ממש רואה סכנה קיומית מהסביבה. אני רואה אינות קיומית אצלנו.

אחרי מלחמת יום כיפור הייתי בטוחה שיותר כאלה דברים לא יקרו. שהלקח נלמד, שמידת השבריריות שלנו הובנה, שגודל האחריות המונחת על ההנהגה עוכלה. אפילו קצת שמחתי שהמלחמה ההיא קרתה, קריאת יקיצה, חשבתי לי.

אגב, אחרי כל גילויי השחיתות בממשל בשנות ה-70, ידלין, השר עופר, ובכלל כל הריקבון שנחשף אז, הייתי בטוחה שבזאת הקיץ הקץ על השחיתות בארץ. שאיש לא יעז יותר להתפתות.

לא יודעת איך שוב קרתה לנו קונספציה בטחונית. המלה הזאת הפכה למלת קוד לשואה. אין קונספציה, אין ולא תהיה עוד, חשבתי אחרי מלחמת יום כפור.

אז איך קרה ששוב הסתחררנו לנו אל תוך קונספציה? ששוב צהל נערך סביבה, ששוב היה חור מודיעיני? (לפחות הפעם לא היתה הטעיה מודיעינית, רק בור של חושך היה שם).

כולם ידעו שיש שם בור, שלא מצליחים לשאוב מידע מהחיזבאללה, וזהו.

השלימו עם זה.

אז אין מידע, מה קרה.

במקום זה יש לנו הרי קונספציה. חיל האוויר יפתור לנו הכל, ולכבוד חגיגות הקונספציה המלכנו על הצבא את רמטכל הקונספציה. חיל האוויר, או לא?

 קונספציה קלה, וחיים קלים. וזאת לא היתה לא סתם קונספציה, אלא כזאת שמבוססת על חור גדול במודיעין. 

כן. כאילו אפשר פה לשחק משחקים כאלה.

מה שיכריע את הכף פה זה לא הערבים וגם לא אירן. אלא ההעדר המוחלט של הנהגה פה. האפרוריות של כל מי שנמצא כרגע בחדר הפיקוד, והחלל הגדול בעתודות הנהגה.

אין תקומה למדינת ישראל בלי אנשים גדולים עכשיו. גדולים ממש. חושבים. יצירתיים. מבינים. מעמיקים. בעלי מוטת ראות רחבה ועמוקה.

ואין כאלה בשום מקום עכשיו. 

גם לא יהיו כאלה, כי יש פה פוליטיקה מתפוררת, ואין פה מערכת חינוך.

אין סיכוי שמישהו, גם אם הוא כזה, יצוץ פה, כי אי אפשר פה למשול. אין זמן, ואין מקום לגדולה בישראל של היום. צריך לדאוג שעד מחר הממשלה לא תיעלם. בסביבה כזאת לא גדלים מנהיגים של ממש, ואם הם נקלעים לסביבה הזאת, הם מתיבשים בה מיד.

אם יש משהו שמאפיין את ממשלת ישראל בתקופה הזאת, ואני מתכוונת לכל ממשלה, לאו דווקא זאת ששולטת דווקא היום, זה חוסר האפשרות המובנה שלה לייצר מנהיגות. הבהילות המתמדת, הדחיפות השלטת, הפאניקה השוררת, התככנות הנצחית, העיסוק האובססיבי בנושא האחד והיחיד שמוכרחים לעסוק בו: שרידה בשלטון.

לצבא קרה אותו הדבר בדיוק. הוא הפך לפוליטי, ואני מתכוונת לפוליטיקה פנימית, אינהרנטית. כדי להתקדם, צריך לטכסס, ללהטט, לתמרן, לתרגל. הכל הולך, פרט להצטיינות ולמקצוענות.

אז אחרי שיועפו חלוץ ופרץ, אולי גם אולמרט, לא יבוא איש במקומם. אין להם מחליפים. לכן כבר לא כל כך דחוף לי שדווקא הם יעופו. מה זה משנה. מי שיבואו הם עוד סדרה של חלוץ ופרץ ואולמרט. 

כך אני רואה את הדברים:

בעוד שנתיים גג, חיזבאללה בצפון והפלשתינים בדרום, שני צבאות מאומנים, חמושים ומחופרים היטב, מתחילים לנגוס בנו, להתגרות בנו, תוך תיאום מלא ביניהם.

בסוף אנחנו מתחילים מלחמה גם בצפון וגם בדרום כדי להשתחרר משתי הקרציות האלה. הפעם המלחמה כבר תכלול הרג מאסיבי של אזרחים, בלי חשבון. פשוט, כי לא תהיה לנו ברירה.

 ברגע שמתחילה מלחמה כזאת מול שתי הישויות האלה, העולם פונה לנו עורף עד אחרונת מדינותיו. הכל נסגר בפנינו תוך כמה ימים.

ועכשיו אחמדיניג'ד כבר לא צריך פצצות אטום. מספיקים לו כמה עשרות, ממש בודדות, של טילים אל מרכזי הערים שלנו.

וזה סוף הסיפור.

זה אולי ייגמר בפצצת אטום שהוא יחטוף, אבל מה זה משנה.

אנחנו כבר לא נהיה משהו שיש טעם לדבר עליו.

ואיש לא יחוש לישועתנו. לעולם.

זה פשוט לא יקרה.

אני לא מצליחה לשים את האצבע על התחלת התהליך הזה שהרקיב כל חלקה טובה פה. מערכת החינוך, ש"ס, ששירתה את הדרדרות מערכת החינוך וגם את הסחי שדבק בפוליטיקה, ההפרטות, הפער הקטלני בין עניים לעשירים, הנהירה אל הדת (גם בגלל הפערים המיאשים וגם בגלל ההזנחה של מערכת החינוך), כל המסכת צבת בצבת עשויה. כל המרכיבים האלה -  הא בהא תליא.

הכל פלונתר אחד גדול, הכל הסתבך והתפתל ונאחז ונתפס.

ועכשיו אני לא מצליחה לראות מוצא.

בגללנו, לא בגלל הערבים.

כי איבדנו את הכוח לתחזק את המפעל הציוני שלנו.

כי הכל היה ערוך רע.

המערכת הפוליטית, המנהיגות מהדור הצעיר, הטורפני, ההדוניסטי, הנרקיסיסטי. הקפיטליזם המעשיר והמדלדל. הקניה של שס והדתיים בכסף, בהמון כסף, ותוך כדי כך הויתור על החינוך למגזרים האלה.

זהו.

עכשיו לילה.

פיפי ולישון.

בחורף הכי כיף לישון.