הֲגִיגַיִּל

עינויי המוסיקה

מוזר מה שקורה לי עם מוסיקה.

היא כל כך קשה לי. כל כך מעציבה לי. כל כך נורא מייאשת אותי.

היא זוכרת לי הכל. היא מסיעה אותי על פני ימים ושנים ועשרות שנים. היא נושאת אותי לינקות, לילדות, להתבגרות, לבגרות. כאילו הכל מקופל לי במוסיקה, במקום של המוסיקה בנפש. כל הכאב, כל התוגה והיגונות.

באך וברהמס וברהמס ובאך. קצת בטהובן פה ושם. לא הצלחתי לנסוק אל מעבר להם. אולי כי אין למעלה מהם, כי כל השאר דהויים לעומתם. ובכל זאת, אבי הרשה לעצמו להישאר קצת מאחור, והעז לאהוב אופרות.

אופרות! זה נחשב נמוך והמוני בבית המוסיקאלי שלנו.

אז הוא הגניב הביתה את לה-בוהם ואת קבלריה רוסטיקנה, שאז נקראה קנאת בן הכפר בעברית. הוא השמיע לי את האופרות האלה בחשאי, כמעט במחתרת, וישב לידי עם המלים שהיו מצורפות לתקליטים, וסיפר לי בעברית את המעשיות. הוא סיפר בהתאם לאריות, ועם תשומת לב למלים באיטלקית.

שלושה תקליטים, נדמה לי, היו לכל אופרה. הם הולבשו על המוט בפטיפון החדש, ואז הראשון נפל, והתחיל להסתובב. והידית התרוממה, והתקדמה, ונחתה בדיוק על הרצועה הראשונה שלו.

כך הוא דאג שגם שתי האופרות האלה ירעידו את חדרי לבי, וידמיעו את עיני.

כשמדאם בטרפליי הגיעה, כבר הייתי גדולה מדי, ואי אפשר היה לעבוד עליי עם הז'אנר הזה.

קיבלתי הנחה על המדאם.

באך באמת מעיף אותי למרומים. כמעט כל המוסיקה שלו ממריאה אותי, ומוסיקה כלית יותר מהקולית (פרט למגניפיקט).

אבל יש לי סיפור ממש פריקי עם ברהמס.

הוא עושה לי משהו בחוש הטעם. ברהמס טעים לי.

הוא גם אלכסוני לי. טרפזי. על הצד. חתוך באלכסון...

אין לי דרך יותר טובה להסביר את זה. זה מה שקורה לי אתו.

עכשיו אני מנסה להאזין שוב, אחרי שנים של הימנעות והתנזרות, בדרך מהעבודה ואליה. יש לי כפתור מוקדש לקול המוסיקה.

אני עוד לא בשלה להאזין בבית.

מפחיד אותי.

יש כורמים ויש יוגבים

צער גדול עטף אותי עם מותו של עלי מוהר.

כולם נשא הרוח, כולם סחף האור.

אחד ועוד אחד. כולם נעלמים.

יש לי טעם משובש בפה.

דרדור במדרון.

התפוררות בצלילי שבירה רכים.

כמו שוקולד שנשבר.

זרמים של אזילה.

פכפוכי התפוגגות

לא רק אני, ופניי המעוותים מקמטים ומניוון במראה,

לא, זה לא כל כך אישי.

הנה רוקנו אסמינו מבר.

דור הולך, ואף אחד לא בא.

1948- 2006

 :(

תודה, דניאל מורגנשטרן

באדהיים

לא ללכת לראות את באדהיים בקאמרי.

זוועה.

החזקתי מעמד 15 דקות, ונמלטתי.

הפכו את זה לשעת סיפור עם עודד תאומי ותזמורת דיסהרמונית.

עודד תאומי עומד ובלי הרבה חוכמות מקריא את הטקסט של אפלפלד, כשעל הבמה רקדנים ממחישים את המלים.

תיאטרון סיוט.

אבל בפואייה של התיאטרון ראיתי את הנדלזלץ.

בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא עוד היה עם קביים. עכשיו הוא ישב בתוך מכשיר הסעה באיוני.

אני קצת תמהה על כך שהיחס שלו למחלה הזאת (טרשת נפוצה) כל כך סטואי.

הוא מתיחס לזה לא רק כאל לא-טרגדיה, אלא כאל איזו שמחה קטנה.

אישור כזה להיותו האינטלקטואל בעל דמות היגון שהוא באמת.

אבל ... זה לא היחס שלו, זאת רק הפרשנות שלי הרי.