הֲגִיגַיִּל

אז נסעתי לי מפתח-תקווה לכביש 5, לכיוון תל אביב. זה ככה שם: נוסעים על כביש הגישה, בכיוון ההפוך לתל אביב, יורדים את הרמפה, ותוך כדי כך מסתובבים ב-180 מעלות, וממש הופכים את הפנים כלפי תל אביב. רמפה של מה, 200 מטר אולי, הופכת לך את הכיוון. סיבוב סיבוב. אני הרי פחדנית איומה על הכביש, אז נסעתי בנתיב הימני, בדיוק 40 קמ"ש, כמו שכתוב על תמרור המהירות בתחילת העיקול הזה.

למזלי הגדול לא היו כלי רכב לפניי, כולם כבר יצאו מהרמפה ועלו על הכביש, ואז באה מכונית מאחור, על הנתיב השמאלי (נו, בטח, כי אני נסעתי "לאט", והיא היתה צריכה לעקוף אותי) במהירות הבזק, וחולפת על פניי, ואז... מסתובבת על צירה, כמעט פונה אליי, ובום טראח נכנסת עם הפרונט בגדר הכביש כ-10 מטרים לפניי.

כל הזמן הזה ראיתי את פניו של הנהג, מתאמץ מאד לשלוט בהגה שלא שם עליו קצוץ. המכונית שלו חצתה את הכביש בתנועה סיבובית חדה, ונסעה לאן שהכוחות הצנטריפוגאליים לקחו אותה, והנהג היה מרוכז בתקווה שלו לעצור את המהלך הזה. לא קרה לו כלום, אבל זה לא משנה. הוא היה יכול למות, וכך היו נראים פניו בשניות האחרונות לפני המוות. לא היה לו זמן להיבהל, והוא לא פחד.

כשראיתי שהוא חי וקיים רציתי פשוט לנסוע משם. קיללתי אותו בלבי, ואמרתי לו שטוב לו, ושמגיע לו.

אבל אז עצרתי והצעתי לו עזרה.

הוא היה צריך טלפון, כי הלך לו הטלפון. הוא נראה המום, והבטחתי לעצמי שאני לא אומרת לו כלום.

חניתי בצד, יצאתי עם הטלפון, והושטתי לו אותו. הוא בדק, חיפש את מספר החירום או מה שזה היה, ואז נעמד, מוכן לחייג.

לא אשמתי שהוא אמר את המשפט הגורלי: "אני לא מבין איך זה קרה לי".

לא אשמתי. הוא היה יכול לשתוק. הוא היה יכול להגיד שהוא מטומטם. שהוא טעה. לא חשוב מה. הדבר היחידי, באמת היחידי, שאסור היה לו להגיד בקול רם זה, אני לא מבין איך זה קרה לי.

זה קרה לך כי לקחת את הסיבוב במהירות פסיכית, אמרתי.

באמת? הוא שאל.

אני אשמה שהוא שאל? לא אשמתי שהוא שאל.

כן, ועוד איך באמת. יש שם תמרור שכתוב עליו 40. ראית אותו?

הוא כבר ראה שאני נכנסת להילוך מסוכן, והפסיק לענות.

זה שיכולת להיהרג לא נורא מעניין אותי, אמרתי לו. האמת היא, שגם לו היית הורג אותי זה לא היה ממש אסון. אבל יכולת להרוג פה המון אנשים. אנשים שרוצים לחיות. למה? כי אתה גבר גבר. אתה לא שם על תמרורים.

אתה יודע למה שמו שם תמרור עם המספר 40? למה לא 50, או 30?

הוא הביט בי בדממה.

אני אגיד לך למה. כי הם חישבו את הכוח שינטרל את ההגה שלך לפי המהירות והמשקל. לפי החישובים שלהם יצא שעד 40 קמש אתה בטוח.

הבנת? אבל מעל לזה אתה עלול להרוג מישהו שלא רוצה למות, והם לא התכוונו דווא אליך.

הוא היה כל כך מסכן מהגערות שלי, שהוא החזיר לי את הנייד, ואמר: קחי. לא רוצה את הנייד שלך.

חשבתי על זה קצת.

בטוח? שאלתי.

כן, הוא אמר.

יופי, אמרתי.

לקחתי את המכשיר, פלטתי עוד "אידיוט" אחד, והלכתי משם.

חוויה די מעניינת לראות תאונה מתרחשת מול העיניים.

אם הוא היה מת או נפצע הייתי נבהלת באמת.

ככה סתם התעצבנתי עליו.

הצחיק אותי, דניאל מורגנשטרן המתוק הזה