הֲגִיגַיִּל

 מתוך 29 המנויים על הבלוג הזה 12 הם קרובי משפחתי ו/או חברים, וגם כאלה שאני יודעת מי הם, והשאר - אולי גם, אבל אין לי מושג. יש לי רק כתובות דואל שלהם.  ויש לי גם קוראים מזדמנים, ונדמה לי שגם מנויים או מה שזה לא יהיה בRSS.

יש כמה נושאים כבדים, כבדים לכתיבה ובטח גם לקריאה, שאני מוכרחה לשחרר, ואז לקוות שמישהו שיקרא אותם יתחיל לגלגל את הסלעים האלה. זה לא יהיה כיף גדול לכתוב אותם, אבל אני מרגישה חובה מוסרית שהדברים יהיו כתובים. 

הנושא הראשון הוא מחלת הסרטן, ולמה אני לא מאמינה שיימצא לה מרפא בעשרות השנים הקרובות

הנושא השני הוא סמים קשים - למה לא?

הנושא השלישי הוא איך המערב מזיין לאפריקה את הצורה, ולמה גם זה לא ייפתר במאה הזאת

אלה הכי דחופים.

סרטן - חלק ראשון

בתמצית אני טוענת שסרטן מכניס יותר מדי כסף לבעלי הפטנטים על הכימותראפיה, ולכן הם לא באמת יפנו את הזירה לפתרונות אמיתיים. אבל זה מדיף ריח חזק של פרנויה מקונספירציה גלובאלית, אז אני אתחיל בתמיהות בסיסיות על התנהלותו של התחום הזה.

ראשית, אין איסוף מידע שיטתי מהמאובחנים כחולי סרטן. משום מה, לא המדינות המפותחות, לא בתי החולים עצמם, לא אפילו הרופאים המטפלים, לא אוספים מידע בסיסי. כל מאובחן סרטן צריך למלא אלפי טפסים בעשרות משרדים כדי להתחיל את הטיפולים. האבחון, הבדיקות, חברות הביטוח הרפואי למיניהן, השתתפות הביטוח הלאומי, קביעת נכות, יו ניים איט. מה היה יותר קל משאלון מורחב, לכל חולה וחולה, ובו בירור של אורחות חייו, תולדותיו, גובה משקל, גיל, מצב משפחתי, משברים, אסונות, תזונה, מקום עבודה, מקצוע, מקצועות קודמים, האזנה למוסיקה, חשיפה, משפחה, ילדים - כל מה שיכול לבלוט בחייו. למה לא? מדי יום מתפרסם מחקר כזה או אחר שטוען שאנשים כאלה וכאלה נמצאים בסיכון גבוה יותר לסרטן כזה או אחר. למשל, רק אתמול קראתי על מחקר חדש שקבע שגברים גבוהים נמצאים בסיכון גדול יותר לסרטן אשכים מסוג מסוים. למה אני צריכה את כל המחקרים האלה בכלל, אם שאלון סטנדרטי כזה היה יכול לקבוע את זה כבר לפני 30 שנה? אם היתה מערכת שאליה מוזרמים באופן קבוע כל, דגש על כל, מי שאובחן כחולה, והיו מריצים את הנתונים בכל בית חולים נניח, ואז מנתבים אותם למרכזים עולמיים לחקר הסרטן, כמה גורמים פוטנציאליים, כמה דפוסים קבועים היו מתגלים?

יותר מזה, עצם העובדה שאין איסוף מידע כזה מרמז קשות על איזושהי התנערות מהמחלה הזאת בדרגים הגבוהים. וזה לא שאין כנסים וקשרים בינלאומיים בנושא. יש בשפע. יש גם מכונים עיקריים כאלה בעולם. איך קרה שעד היום איש לא הגה את הרעיון הפשוט הזה, וכל יומיים מתפרסמות מסקנות מחקר של איזו קבוצת חוקרים עלומה איפשהו שהתמקדה כמה שנים טובות על סוג אחד ויחיד של סרטן עם מדגם מוגבל ומייצג? למה לי מדגם מייצג, אם כל כך קל לרכז את כל החברים בקבוצה הזאת? יש כבר אינטרנט ויש כבר מודלים סטטיסטיים בשפע לניתוח הפרטים האלה.

שנית, וזאת נקודה הרבה יותר קריטית, אין מעקב אחרי החולים. אני יודעת, כי הייתי חולה, קיבלתי טיפול, ונעלמתי להם מהמסכים. איש לא חיפש אותי, איש לא התעניין לדעת אם אני בריאה או חיה בכלל. כלומר, הידע שלהם נובע רק מהחולים שחוזרים להיבדק באותו מקום. כל מי שעבר דירה , עבר מדינה, עבר רופא - נעלם. כבר שאלתי המון פעמים מאיפה הסטטיסטיקות שהם מפרסמים על אחוזי המבריאים? הסטטיסטיקות האלה נכונות למי? למחלקה מסוימת? לרופא מסוים? לבית חולים? לעיר ארץ חי צומח? או שוב, אלה כמה חוקרים שעושים "מחקר" על מדגם מייצג?

שלישית, וזה אולי הכי חשוב, אין בדיקה מקיפה ויסודית ברמת הפירוט הגבוהה ביותר, כפי שהייתי מצפה, של חולים שנרפאו, ולא חשוב איך. אחרי טיפולים, בלי טיפולים, אחרי קצת טיפולים, אחרי זכייה בלוטו, אחרי ניתוח פלסטי, לא חשוב מה. הכי הייתי רוצה לראות מחקר שמקיף את כל מי שהבריא ושהצליחו לשים עליו יד. לשם כך צריך כמובן מעקב מסודר, צריך לדעת את כל הפרטים שלא מולאו בשאלונים מהסעיף הראשון, וצריך לחקור את החברים בקבוצה.

העובדה העצובה היא שמי שהבריא לא מעניין אף אחד. מסתובבים מלא סיפורים על הבראות ספונטאניות, על טיפולים אלטרנטיביים הזויים יותר או פחות, ידוע על אנשים עם אותו סרטן באותו שלב שחלקם מבריאים וחלקם לא. איך? למה?

אילו אני למשל הייתי חוקר סרטן, הייתי הולכת על אלה שהבריאו.

למה? נו, למה?

כי הם הבריאו כאילו? דה?

אז איך יכול להיות שדווקא הם לא מעניינים אף אחד. איך זה יכול להיות!

אני הייתי רצה אחריהם באש ובמים, מנהלת רישומים של כל חולה שהשלים את הטיפול, יוצרת אתו קשר כל חצי שנה, מבררת מה קרה בחצי שנה האחרונה, מה השתנה, מה לא השתנה. מנסה לשאוב הכל הכל. מנסה לשכנע אותם להיבדק או להעביר לי את תוצאות הבדיקות האחרונות שהם עשו, מנסה לברר איך הם חושבים, איך הם מתנהלים, איך הם ישנים, על מה הם חולמים. הכל הכל.

זה לא קורה.

מי שהבריא - הבריא ושיהיה בריא. לא משתפים אותו במחקרים, לא מנתחים את הסיבות והנסיבות, לא מבררים.

אני יודעת על מנהלת מחלקה אונקולוגית בבית חולים חשוב בארץ, שנדלקה פעם על מקרה של חולה סופני שאותו אני מכירה. הוא מאס בשיטה ובטיפולים, ונטש. במקום הטיפולים, הוא התמקד בשיטה אחרת, ולא חשוב מה היא, והבריא. במקרה הבחור הזה המשיך כל הזמן לערוך בדיקות. יש לו תיעוד נדיר של הצטמצמות הגרורות שהיו לו בריאות ובמעיים נדמה לי. מנהלת המחלקה קראה לו לשיחה וביקשה לראות את התיעוד הזה. היא אמרה לו שהיא היתה רוצה לעשות שימוש בשיטה שהוא נקט המחלקה שלה. אולי זה יועיל. הוא הסכים ושמח לשתף פעולה. הם נפרדו אחרי החלטה שייפגשו שוב ויעבדו תכנית. הוא לא שמע ממנה שוב עד עצם היום הזה.

הכל דפוק בדרך שבה זה מתנהל היום. הכל. ועוד לא נכנסתי למפעלי התרופות...

בפעם הבאה.

אויש איזה יופי! דניאל אומר: אולי תתמקדו בדברים הנכונים?