הֲגִיגַיִּל

כתבתי פה פעם, שאחד הדברים שהפכו לי את המוח ושלא אשכח לעולם היה סרט טלוויזיה דוקומנטרי על ניסוי שנערך באיזו עיירה שכוחה בצפון אנגליה. העיר היתה מוכת פשע ואלימות על רקע הירואין, ובמסגרת הניסוי אותרו הנרקומנים בעיר, והתחילו לקבל הירואין במסודר מרשויות הבריאות המקומיות. את הסרט ראיתי בשנות השבעים.

התוצאות היו כל כך דרמטיות, שהיה קשה להאמין. הסרט אמנם התמקד בנרקומנים ספורים, נדמה לי 7, שנראו הכי מעניינים. היה שם בעל מפעל שירד מנכסיו והדרדר לחולי ולפשע, היתה שם אם חד הורית שנאסר עליה לראות את בנה, והיו שם עוד אנשים שחייהם היו רגילים ומקובלים, והכל התהפך עליהם כשהתמכרו לסם.

העלות השולית של כל אחד מהם היתה עצומה כשהיה נרקומן עצמאי. מדובר במחלות איומות (נמקים בגפיים, מחלות כבד ועוד), קשות לריפוי, ובעלות המורכבת שגורר הפשע על רקע המאמצים להשיג את הסם. כל סעיף כזה מתגלגל לסעיפי משנה רבים ומעיקים. וזה עוד היה לפני האיידס.

למרבית ההפתעה, הסבה למחלות של האנשים האלה איננה ההירואין עצמו, אלא איכות ההירואין שהם מצליחים להשיג ברחוב. מסתבר שהסמים שמשיגים ברחוב מעורבבים בחומרים אחרים, מטונפים ומזוהמים בכל מיני חולירות, ואת מה שהם לא עושים עושות המחטים המזוהמות והנגועות.

העיר ההיא פשוט השתתקה ממכת הסמים, ושום דבר טוב לא צמח בה.

במסגרת הניסוי נוצר קשר עם כל נרקומן, והוצע לו לקבל את הסם באופן חוקי ומסודר מהשלטונות. השינוי היה מדהים, לא פחות. המחלות נעצרו ונעלמו, כל אחד מהנרקומנים היה מסוגל לנהל שגרת יום יצרנית, בעל המפעל שיקם את המפעל, האם קיבלה את הזכות לראות את בנה מספר פעמים בשבוע, בדרך למשמורת מלאה, וכך קרה גם לשאר המשתתפים.

תוך זמן קצר ביותר הגיע המצב לידי אפס רישומי פשע בעיר.

הכותרת של הניסוי אמרה, אם הבנתי נכון, בואו נשחרר את האנשים האלה משתי הרעות החולות העיקריות: הצורך המתמיד לדאוג לעצמם לאספקת סם, שכולל גניבות, מעשי שוד, ואי יכולת לתפקד, ואיכותם המסוכנת של הסמים.

הניסוי הצליח מעל ומעבר למשוער, והחולה מת. ליתר דיוק, המון חולים מתו מאז. כמובן. גם המון בריאים, שבמקרה היו בבית כשפרצו להם.

המעבר החשיבתי שנדרש מכולם, ממערכות כבדות, ובאותה מידה מאנשים פרטיים, הוא מכשול בלתי עביר כשמדובר במהפכות. לא חשוב כמה ההיגיון של המהפכה מבוסס ומוצדק, לא חשוב מה ניסויים בתחום, כל תחום, הוכיחו. למשל, עד היום רוב אנשי ההייטק לא יכולים לעבוד מהבית רק בגלל שלהנהלות קשה לדלג מעל למשוכה הזאת. למשל, מערכות החינוך בעולם מתאימות לתחילת המאה ה-20 במקרה הטוב. למשל, המקלדת בעברית עדיין נראית כמו הדבר הכי אידיוטי שאי פעם נהגה.

והלמשל שלנו - עד היום לא מוסדו הסמים הקשים.

"הארץ" יצא לפני כ-5 שנים בסדרת מאמרים מאלפים על הנושא, ואני לא מצליחה למצוא אותם. כרגיל אצלי. אין לי זמן וגם לא סבלנות לחפש שעות וימים. אבל את המאמרים האלה שמרתי אצלי בדיסק. רק מה, הלך לי הדיסק, כי אני אלופה בלשרוף דיסקים. בכל אופן בארכיון הארץ אני לא מוצאת.

טוב, מצאתי בסוף. המאמר הוא מ-2001, ואני בקשר עם הארץ כדי לרכוש אותו. ייקח כמה ימים.

המאמרים הישוו את האיסורים והעונשים על אלכוהול בתקופת היובש בארה"ב עם מצב הסמים כיום, ומנו את היתרונות והחסרונות שבמיסוד ההירואין.

אחד החסרונות עלול להיות עליה, חד פעמית ולא גדולה, במספר המשתמשים.

בכל אופן, אם מסתכלים גם על זה רק כפונקציה של עלות והתיעלות, אין בכלל מה להשוות את עלות הנרקומנים החופשיים לעלות המיסוד וחלוקת הסם באופן חוקי. עלויות הסם הלא חוקי הזה עצומות, בעיקר בהגדלה אינסופית של כוחות המשטרה ותקציביה בעולם המערבי. מכיוון שדרכי ההברחת משתכללות ככל שמשתכללת המשטרה, אין, וגם לא יהיה קץ לדבר.

ועלויות המחלות, ימי העבודה, הפריצות, הביטוחים - הכל מצטרף לסכומים מפלצתיים.

ואחרון אחרון חביב, כמובן, במקומו הראוי, כלומר הכי פחות חשוב: המסוממים עצמם ומשפחותיהם. כל המוות הזה, החיים בתוך המוות והמוות הממשי, הילדים, הנשים, העוני, העליבות, ההשפלה... לא, לא, חס וחלילה שאני אגיד שזה חשוב, מה פתאום.

אבל אפשר למנוע את זה. אפשר לצמצם את זה מאד.

זה הכל.

וזאת עוד נקודה שבה המערב שבוי כבר מאה שנים לפחות.

מה שאתם עושים לא עובד, לא הבנתם את זה?

אם תעשו עוד יותר מה שאתם עושים עכשיו, גם זה לא יעבוד, גם את זה לא הבנתם?

לא יקום איזה זקן חכם ויגיד: די? מספיק? בואו ננסה דרכים אחרות? אולי כמעט הפוכות?

יש לזה תשובה קצרה: לא.

בעולם אידיאלי... דניאל מורגנשטרן מפנטז