בני סלע לא לבד
או קיי. הסאגה נמשכת. הפעם ישבתי ספונה בביתי, נהנית מהיום שגנבתי לעבודה שלי (בגלל כאב ראש- בשאיפה שפעת), הכל היה שלו ושקט, ונראה כמו יום לשפתי אגם לוזאן בשוויץ. הדלת האחורית, הפונה לחצר המרוצפת והחמודה שלי, היתה פתוחה, הכלבים השתזפו בחצר, הכל היה טוב. ואז... כן ואז. תמיד בא ה"ואז" הזה. ואז פתאום רעש המולה, נביחות רמות, ומישהו צועק, הלו, הלו.
אני יוצאת, כי אני ילדה טובה כבר המון זמן ואין לי ממה לחשוש, ובשער החצר עומד איש.
למה הכלבים מסתובבים בחוץ? הוא שואל.
הם לא. אני עונה. הם פה בחצר. והשער סגור.
לא. כך הוא. השער היה פתוח, ואני עוקב אחריהם כבר 10 דקות משוטטים ברחוב.
את מוכנה לבוא הנה?
אתה פקח?
כן.
אז לא. אני לא מוכנה.
הכנסתי את הכלבים, נעלתי את הדלת, והמשכתי בענייניי.
חלפה חצי שעה, ועל הדלת האחורית מדפקים אנשים.
אין פה אף אחד, אני צועקת. עוף מפה.
זה משטרה. את מוכנה להזדהות?
אוף. משטרה. משטרת ישראל. כוח אדם אין לה, מסכנה.
לא. אני לא מוכנה. הוא עומד ומסתכל בי דרך החלון. אני בכלל לא בבית, אתה מבין?
אני אפרוץ את הדלת, הוא אומר תוך כדי שאני מכבה את כל האורות.
אתה רוצה כותרת ראשית שפרצת לזקנה ערירית את הבית?
הוא לא עונה לי ומדבר במכשיר שלו עם 41. או אולי הוא 41.
אני צריך סיוע! הוא אומר להם.
סיוע. לא פחות. הוא צריך סיוע.
יש פה אשה שלא מוכנה להזדהות.
אני מבינה שהוא הולך על זה, לא חשוב מה המשאבים שיצטרך לגייס.
אני מגששת בחשיכה, מוצאת את המפתח, ויוצאת חרש מהדלת הקדמית!
אה... על זה הם לא חשבו.
יצאתי בלאט אל הרחוב. אין סימן לכוחות הביטחון. אף אחד לא מכוון אליי קנה טעון בכדור חי.
אל החופש! אל הדרור!
התחלתי לרוץ במורד הרחוב אל ביתה של המורה שלי לפילטיס. מסכנה...
היא פתחה לי את הדלת, והתישבתי אצלה מתנשמת.
אני אסיר נמלט, אמרתי לה. ואת מסתכנת במתן מחסה לאסיר נמלט!
תראו מה שקוראת בבלוג שלחה לי!
אוי, אני צחקתי... אוי כמה שאני צחקתי! וגם היא בלוגרית!
ממנה צלצלתי לבן שלי, שמיד פתח עליי סדרת גערות איומות.
לא! אני לא בא! נמאסת עם ההסתבכויות שלך!
מגיל 8 ועד 58. או שאני מצלצלת להורים שלי שיבואו לחלץ אותי מאיזו הסתבכות איומה וחוטפת מהם בראש לפני שהם באים לחלץ אותי, או שאני קוראת לבן שלי וחוטפת ממנו באבי-אבי.
נויה, הפילטיסית שלי, התנדבה ללכת לראות מה קורה שם. חזרה אחרי כמה דקות, וסיפרה שיש שם איזה בחור, יפיוף כזה, חמוד כזה, שמדבר אתם.
בטח הבן שלך.
בן, שמעת? יפיוף, כאילו?
כן, הוא בא והתחיל להדּיין אתם.
חברה', הוא אמר להם, מה הולך פה? ארבעה איש? לא הגזמתם?
הוא גם אמר שאני חולה נורא (טפו טפו) וגם שאני פסיכית, וגם שאני זקנה וגם שאני מסכנה...
לא עזר, והוא נכנע.
זה לא נגמר טוב. הוא לא ידע שאני כבר לא בבית, ופחד שיפרצו לי, ומסר את שמי, וחטפתי דוח. 430 שח.
דניאל מורגנשטרן. חמוד זה!
כל הטענות שלי
לפי כל המידע שזורם, נראה לי שכבר שמעו ממני בחלונות הגבוהים, הרבה לפני ששטחתי את טענותיי פה, והחליטו שכדאי להם לאמץ את המלצותיי, לפני שיהיה מאוחר מדי.
בעניין ההירואין מספר לי ניידעלאנדער:
כבר דומה למה שציפיתי. תוצאות המחקר חשובות: בצל אחד בינוני ביום מפחית את הסיכויים לחלות ב-9 מיני סרטן בשיעורים שנעים בין 25 ל-85 אחוזים.
לכו על בצל!
וגם קת' אהובתי הנסתרת מגלה פה שהיא בור סוד שאינו מאבד טפה. לא סתם התאהבתי בך, קתרינה! הופתעתי ממנה (חשבתי שהיא רק בעניינים של מוסיקה אלקטרונית ובגדים של קסטרו). גם יודעת הרבה יותר ממני, גם מנומקת היטב, גם קולחת, וגם יודעת סימני דרך (זה האחרון - פרטי):
אוקיי, עכשיו בואי נשאל שאלה עקרונית. מהם התמריצים העיקריים למחקרים רפואיים בעולם?
יש בדיוק שניים כאלה. התעשיה מונעת על ידי רצון להרויח כסף, האקדמיה מונעת על ידי הרצון לפרסם ולבנות רפיוטיישן (כש"לזכות בנובל" או "לקבל קביעות" הם נספחים של הסעיף הזה).
את צודקת לגבי האינטרסים שמניעים חברות עסקיות, ולרוב את גם צודקת בתיאור אופן הפעילות. הבעיה שלך היא עם ההבנה של מה שקורה בזירה האקדמית - כשזו כוללת במקרה של סרטן את זירת הרפואה, הסיעוד, הפסיכולוגיה, בריאות הציבור ועוד כמה ספיחים אקדמיים.
יש בשטח כל זמן נתון אלפי מחקרים שונים, במקומות שונים בעולם, והם מתפרסמים במאות (!!) מגזינים שונים שמתמחים בסרטן, ועוד כמה מאות מגזינים רפואיים כלליים (ופה אני סופרת אך ורק מה שנכתב באנגלית, גרמנית, צרפתית ואיטלקית).
אני מניחה שאת יודעת שכדי להתפרסם בכתב עת אקדמי יש קריטריונים מחקריים ברורים שעל המחקר לעמוד בהם מבחינת צורת הבדיקה, בחירת הנבדקים, תיקוף הממצאים וכן הלאה.
כחוק אצבע, למאמר שמתפרסם בכתב עת מהשורה הראשונה לוקח כעשר-עשרים שנה ומאות מאמרי אימות וביקורת עד שהממצאים שלו מתקבלים על ידי הממסד הרפואי. אם המאמר מתפרסם בכתב עת שולי יותר, ובשפה שאינה אנגלית - זה לוקח הרבה יותר. שתי מסקנות מכאן:
1. אין אפשרות שאיזה שהוא רופא יכיר בזמן נתון את כל הגוף המחקרי הקיים בעולם אפילו על מחלה ספציפית במשפחת מחלות הסרטן.
2. גם אם מישהו מוצא איזה שהוא ממצא שנכון לתרופות או ליכולת הבראה, יקח עוד הרבה שנים עד שהממצאים שלו יהפכו ל"קומון סנס" של הידע האונקולוגי ה"סטנדרטי"
אפשר לצרוח מהיום עד מחר "אף אחד לא חוקר X או Y" אבל עד שלא בודקים מאגרי מידע אקדמיים על בסיס יומיומי, קשה מאוד לדעת מה באמת קורה בתחום. זה את לא מכירה מחקר בתום מסויים, בהחלט לא אומר שהוא לא קיים. ועוד דבר. דיברת על מחקרים על החלמה ארוכת טווח של למעלה מחמש שנים. מחקרים כאלה - ובכן - לוקחים שנים.
יש כמה מחקרים כאלה שנערכים בעולם כרגע, כולל מחקר מעקב מתמשך בבריטניה, מחקר ארוך טווח בארה"ב, ומחקר כלל עולמי (שמתנהל מאיטליה) וישראל היא שותפה בו (הדסה ותל השומר משתתפים). המחקרים האלה עוקבים אחרי עשרות אלפי חולים ומחלימים. אך גם עשרות אלפים הם מעט, וחולה שטופל בבית חולים שלא משתתף במחקר, איננו חלק מקבוצת הבדיקה. אם מחקר התחיל בשנת 1986, וניהל מעקב אחרי חולים במשך עשרים שנה, והחוקרים היום עובדים עליו, יקח לו עוד שנה שנתיים להתפרסם. אם הוא יוצג בכנסים המובילים, ויתפרסם במגזין מהשורה הראשונה, יעברו עוד שנה או שנתיים נוספות עד שהמחקר יוכר על ידי חלק ניכר מהקהילה הרפואית המתמחה, ועד עשר שנים עד שיוכר על ידי כלל הקהילה הרפואית.
בינתיים יתפרסמו עוד אלפי מחקרים אחרים. חולים נוספים יחלימו, אחרים לא. החוקרים שהתחילו את המחקר כבר יצאו אולי לפנסיה, ויתכן שבינתיים יתגלו עוד עשרים תרופות, ושלוש מחלות חדשות. בניגוד לסרטן, שמתקדם מהר, העולם האקדמי עובד לאט.
[וכל זה בלי להגיד מילה על מימון מחקרים]
אז טוב. אז אולי אנחנו על הדרך הנכונה, למרות הכל.
היא רק כל כך ארוכה...
לפני שמונה שנים כמעט, כשאובחנתי, חשבתי שמדובר בשנה-שנתיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
