הֲגִיגַיִּל

מנויים יקרים!

אתם כבר 34 במספר!

זה נראה לי מה-זה המוני המונים!

ואתם מתרבים וגדלים!

תודה תודה תודה!

אל תלכו לשום מקום.

פרסומות וחוזרים.

נשבעת.

סיכומים על הפוליטיקה של הסרטן והסמים הקשים

קודם כל, שורה תחתונה על הפוסטים הקודמים שלי.

על הסרטן, אז אולי באמת זה מתחיל לנוע בכיוון הנכון, אבל זה מתקדם לאט מדיי, ואין הסבר מניח את הדעת למה כל כך כל כך הרבה משאבים וזמן בוזבזו, ובטח ממשיכים להתבזבז.

ואין לי שום ספק, אפילו לא קטנטן, שחברות התרופות מעורבות בעיכובים האלה באופן גורף.

הרבה הרבה יותר מדיי כסף מסתובב סביב תעשיית הסרטן. לא יכול להיות שאין לו השפעה עליה.

על הסמים הקשים: הבעיה המרכזית היא עדיין קנה המידה הקטן שבו נעשה המעבר של הגופים הקובעים. ארה"ב רחוקה שנות אור מהתארגנותלכיוון היגוי הסמים, והיא לבטח השוק העיקרי של תעשיית הסמים הקשים. גם אירופה, שככל הנראה כן מתחילה לצעוד לכיוון הנכון, לא מספיק החלטית וטרם הכריעה. עדיין צרפת, גרמניה וכמובן רוסיה, מלבד ארה"ב לא נכנסו למעגל.

הכל לוקח יותר מדי זמן, בסדרי גודל. אלה בעיות קשות, עם מעגלי השפעה קונצנטריים על כל החברה, ו-100 או 70 שנה כדי להתחיל, רק להתחיל, להתגלגל לכיוון של פתרון? מוש מעקול.

שוב יאיר לפיד

יאיר לפיד הוא קצת אליל בעיניי. אין מה לעשות. ככל שאני מוסיפה להיתקל בו, הוא ממשיך להפתיע אותי לטובה.

יש לו מזג טוב, נעים, הוא אוהד, הוא מצליח להפוך כל דבר שהוא נוגע בו ליהלום, בלי הסתחררויות אגו, ובלי רשעות.

הוא כאילו בא לסתור את כל השבלונות של מצליחנים, או כוכבי טלביזיה, או בדרנים, או תקראו לו איך שתרצו.

כבר 3 פעמים ראיתי אותו מגיב בנועם ובצניעות וברוח טובה להשתלטויות עוינות שעשו לו בתכנית. גיאדמק, שפשוט השתיק אותו ולא נתן לו להוציא מלה, השופטת לשעבר ההיא שלא נתנה לו להוביל את הריאיון לאן שסוכם איתה שהוא יובל, והיום היתה שם חנה לסלאו, שהצחיקה אותו להתעלף, אבל לא צייתה לו.

הכל בחן וברוח טובה, גם כשהוא כועס (כמו במקרה של השופטת).

פעמיים הוא עזב מקומות עבודה בטוחים כי לא התאים לו, ועבר למקומות אחרים, והצליח שם הצלחה גדולה. הוא עזב את הערוץ הראשון כי נשבר לו מהוויכוחים עם ועדי העובדים, ועבר לערוץ 2, שם הוא מצליח לרכז רייטינג אדיר כבר לא יודעת כמה שנים. המון. אותו דבר המעבר שלו ממעריב לידיעות עם הטור. הוא לא קופץ כי השתן עלה לו לראש. הוא קופץ כי לא כיף לו. ואז הוא נשאר, כי כן כיף לו.

אם הוא נורא מאוהב בעצמו ומקיים מערכת יחסים ענפה של הערצה הדדית ותשוקה בלתי מרוסנת עם המראה כל בוקר - זה לא מורגש.

ובנוסף, הוא תורם מזמנו ובטח גם מכספו לקהילה.

תמיד דברים טובים.

הוא מוצא זמן גם ליצור בערוצי יצירה אחרים, כמו הספרים שלו (לא קראתי) וסדרת הטלביזיה המעולה שכתב. בטח עוד דברים שאני לא זוכרת או לא יודעת.

תמיד יצירות מוצלחות, בלי רעל וירוקת.

אני זוכרת רק התנהגות מוזרה אחת שלו, וזה היה בטח לפני 20 שנה, עוד בערוץ הראשון, כשהוא ראיין את עמוס עוז, ופתאום באמצע המשפט, בלי שאצליח להבין למה, סתם לעוז את הפה, והמשיך בתכנית כאילו כלום.

אולי אפשר ליחס את זה לגילו הצעיר אז.

נו, וגם התמזל לו להיות יפה.

ואני אומרת שמזלו גם שהוא לא גבוה. עוד היה מתמלא לו המוח בשתן באמת.

כה לחי, יאיר לפיד. אתה הגיבור שלי.

אתה תפסיק ללעוג לי, דניאל מורגנשטרן! (ראיתם את הפסל של הבימה? שובב...)

רק שתי מלים על פוליטיקה. כלום! כמה שורות!

גדי טאוב קובל על היחס למתנחלים המפונים, וכנראה בצדק. לא שהוא הולך שבי אחרי ההצגות שלהם, ולא שהוא מתנגד לפינוי. הוא רק טוען שאסור היה להתנער מהם כמו שהתנערו, ושמגיע להם שיקום יותר רציני.

טוב. אולי זה נכון. אבל לי כנראה יש בעיה מסוג אחר אתם.

קודם כל מלה אישית: בטבעי אני רחמנית מוגזמת. בד"כ קשה להתחרות בי ברחמנות, ובהשתתפות בכל לבי במר גורלם של כל מי שהתפקשש לו, החל בבני אנוש, דרך כל הסקאלה, וכלה בנמלים ובצמחים.

סליחה שאני מעידה על גיסתי פה. בכל אופן, לשם הדגשת האמינות כדאי לציין שבני וחבריו גם הם בין 34-עת המנויים על הבלוג, והם לא יעבירו לי אמירה כזאת בשקט אם היא לא נכונה. האמת היא, שכל עלילותיי המתועדות פה היו מזמן זוכות לטונות של לעג וביזוי, אם בכתב או בע"פ, אילו הצגתי פה מצג שווא מאיזושהי בחינה. יש עליי ביקורת. אפילו די קשוחה, אם יותר לי להוסיף.

אז למה אני לא מוצאת בתוכי לא חמלה ולא אמפטיה, לא רחמים ולא ייסורי מצפון ביחס למפונים האלה?

אני גם לא מזוהה עם שום מחנה אידיאולוגי באופן מלא. אני לא שמאל ואני לא ימין. או אולי, אני קצת שמאל וקצת ימין. בכל אופן, אני לא שבויה ולא שפוטה של שום מחנה, ושל אף משנה סדורה של איזה קומסומול מרכזי של מפלגה כלשהי.

אני מתפתה לחשוב שהאשמה לא בי ובלבי הערל, אלא בהם ובהתנהגותם הכל כך קשה לי לעיכול.

אבל כמעט בטוח שאני עושה לעצמי הנחות פה. 

מה כל כך מקשיח את לבי?

אני אמנם רואה בהם חבורה פנאטית וצינית, מכורה לדת מעוותת, שעושה שימוש קר במדינה שכל כך יקרה ללבי, בציונות שאני חלק ממנה מבלי לבחול בשום אמצעי.

אין לי חשק למנות את כל מעשיהם, שבעיניי הם נתעבים, ובראשם החוצפה לגייס את השואה למאבקם. כבר עשיתי את זה די והותר פה.

להיפך, אני מנסה להרגיש את מה שהם מרגישים, לחוות את ההשפלות והאכזבות מהפינוי הזה, להרגיש את הדברים מצדם.

אבל אני לא מצליחה.

למה?

הם יותר גרועים מבני סלע, שמעורר בי בעיקר חמלה וצער?

יכול להיות שאטימות לבי נעוצה בחוסר האימון שלי בהם. לא מאמינה להם. יכול להיות שאני אפילו לא מאמינה להם שהתנערו מהם ושגרמו להם עוול אחרי הפינוי.

אחרת אני לא מבינה מה עובר עליי.

מלחמת האחים בעזה

מלה! רק מלה! מבטיחה!!!

אני יודעת שמלחמת אחים אצל השכנים האלה שלנו לא תביא שום תועלת לאף אחד, ובטח גם תיגמר כשיד חמאס שוב על העליונה.

ובכל זאת, אני רוצה שם איזשהו מפץ גדול. שמשהו יקרה להם שיטרוף להם הכל. שיפסיקו להיות ערבושים. שיפסיקו להיות עולם שלישי מפגר.

אם לא מלחמה פנימית, אז משהו אחר.

אולי שהדור הצעיר שלהם יקום כבר. שימאס כבר במוות ובעוני, שיתקומם כבר נגד הבורות השולטת שם.

שיקרה כבר משהו!

לא להאמין. גמרתי את הפוסט המתמרח הזה.