הֲגִיגַיִּל

מנויים מופלאים ואינטליגנטיים שלי!

מלאו לכם 38!

כן תרבו.

בסוף אני אתחיל פה זן חדש של סלבים בגיל הזהב.

ואז אקים מועדון מעריצים שייקרא: "עם רגל אחת..."

שוב ושוב המתנחלים המפונים

צריך לקרוא את הספר של גדי טאוב. הוא בטח כתוב טוב, וממצה את הנושא. יכול בהחלט להיות שנוטלי צודק, כשהוא אומר שאסור ללכת שולל אחרי הקומץ המטורלל והאלים שמטיל צל כבד על השאר. היו בהחלט מתנחלים שהתפנו בלי אלימות ובלי יותר מדיי הצגות. אני רק לא בטוחה שהם לא בדיוק אותם האנשים שהסתדרו במקומותיהם החדשים. אולי כדי להשקיט את המצפון, סידרתי לי בראש שרק המפונים הסוררים, הפנאטיים נותרו ללא מקורות פרנסה וקורת גג.

לא רק שערוריית עמונה הותירה בי צלקת ואיבה נוראה כלפיהם. גם בעזה היו מחזות איומים. ותמונות הילד המפורסם מהשואה הומחזה בלי בושה בעזה, לא בגדה (אם אני לא טועה שוב).

יש לי בעיה רצינית להאמין להם אחרי כל הדרמה הזאת, עם האלימות והטירוף והאיומים.

עצם ההתיחסות שלהם אל הפינוי הזה כאל "גירוש" או "טרנספר" מקוממת מאד. הרי לא גירשו אותם מארצם, אלא אל ארצם. לזה לא קוראים גירוש, לא חשוב איך הופכים את המלה.

יותר מזה, כתבתי פוסט משתלח, ובו טענתי שאני לא בוטחת בהם כאזרחים נאמנים למדינת ישראל.

ולא התקשורת השמאלנית נטעה בי את חוסר האימון הזה. אני רחוקה מלקבל את מצג התקשורת, כזה ראה וקדש. אבל יש איזו מאסה קריטית, וכשעוברים אותה, התמונה מתחילה לקבל צבעים חדים יותר: שחור ולבן, אם לדייק. תמונות עמונה, הצווחות של בני אילון שעוד 15 שנה הם יכבשו את השלטון פה (מחושב!), השפה שבה הם משתמשים, הבוז, ההתבדלות (כאילו הם זן אחר, עם מספר שונה של כרומוזומים), האיומים וההפחדות מכל עבר כשרק מישהו מעז להזכיר פינוי נוסף. לא יודעת מי הרוב ומי המיעוט שם. מי העשבים השוטים ומי העצים החסונים. לא קיבלתי תמונה מדויקת מאף אחד לגבי ההתפלגות שם. אבל בני אילון בטח לא נחשב לעשב שוטה.

מתוך כל ראשי יש"ע, שבוודאי לא נחשבים לעשבים שוטים, שניים פרשו. אצלי זה מתפרש כשני שפויים לעומת כל השאר.

ראשי יש"ע והרבנים המובילים הם לא שוליים, והם לא נוער גבעות.

טוב, מה זה חשוב. הרי אין פה הנהגה שתתרכז ביישום מדיניות סדורה ומתוכננת, תהא אשר תהא אותה מדיניות. בינתיים מי שמנהיג כאן אלק עסוק בהתרפסות בפני כל כת פונדמנטליסטית שמתימרת לייצג את יציר הדמיון המסוכן, ספוג הדם ההוא, האלוהים המבוזה הזה ששייך לכל מי שמכריז עליו בעלות.

ובפעם האחרונה - יאיר לפיד

אני מבהירה. התכנית שלו היא תכנית בידור המונית. היא לא איזה מועדון אקסקלוסיבי לדיונים מעמיקים בשום דבר. מישהו חשב אחרת? אבל הוא דוגמה לניהול חיובי, אופטימי, אוהד של תכנית בידור המונית. כאן לא תמצא את המנחה מתלקק על עצמו (בניגוד למרבית התכניות המקבילות), הוא אפילו לא דמות מרכזית במופע שהוא מרים. הוא בתפקיד הרכז בידור שלכם. לא רע, בתור התחלה.

הוא כותב טור שתמיד, ממש תמיד, מאיר לי איזו נקודה באור מנחם, מציג את נושאיו ברוח פייסנית, לא צווחנית, לא מנופחת, לא מלאה חשיבות עצמית, ועם זאת מעוררת מחשבה.

ויש לי דוגמאות. כשביבי עלה לשלטון, כל כלי התקשורת נכנסו בו בלי חשבון. אני הייתי בפאניקה, אני מודה. יאיר לפיד יצא אז בטור שניסה להציג אותו כאדם רגיל, מעניין, אינטליגנטי. הוא ממש פנה אל המדיה, ואמר להם שאין אדם בעולם שיוכל לתפקד כהלכה תחת מתקפה כזאת, ושירפו ממנו קצת. טוב, זה לא עזר, כי ביבי הוא ביבי, וההיסטריה היתה מוצדקת. אבל לקחתי לתשומת לבי שהאיש נמצא תחת מכבש שפשוט מוחץ אותו. ולזכותו של לפיד ייאמר, שהוא ניסה לתת לו את המרווח שהגיע לו, ושהוא לא קיבל. ואין קשר לכך שבסוף הוא התגלה כמי שלא היה ראוי לשום אמון. מצד לפיד זה היה מחווה אנושי, שפוי.

הוא הקדיש פעם טור שלם לאפשרויות ללמוד למי שבחרו לא ללמוד. בכל גיל. והביא דוגמאות של אנשים שהחליטו ללמוד מאוחר, והצליח להם. זה לא אנושי? זה לא מנחם, מעודד וחשוב?

ויש עוד המון דוגמאות לנחמה שהטור שלו גורם.

יש בו איזושהי אמפטיה בסיסית, מקיפה, אופטימיות, פייסנות, שלמעטים בין אנשי המדיה יש.

אני לא אכתוב על יאיר לפיד שנה עכשיו.

שנה!

החלטתי להתחתן

לא, עוד לא, אבל כבר ביקשתי מתומס שיציע לי נישואין בזמנו החופשי אש.

והנה הפירוט:

אמא של תומס חלתה לפני כחודשיים, מיד אחרי שחזרתי משבדיה. היא חטפה אירוע מוחי קטן. לא נורא. אגב, זאת הסבה שתומס ואני לא מתראים כבר למעלה מחודשיים, ולמרות שבתכנון הוא יבוא לקראת סוף ינואר - שום דבר לא בטוח. הכל תלוי באמא שלו.

אז מה קורה לאשה שבדית בת 83 שלוקה באירוע מוחי?

היא מתאשפזת. לזמן בלתי מוגבל. במקביל לבדיקות השוטפות, מיד מתחילים לעשות לה טיפולים פיסיותראפיים נמרצים. יש לה חדר עם עוד אשה. והיא נשארת בשיקום עד שהיא מגיעה למצב שבו היא יכולה לתפקד לגמרי.

כשמתקרב המועד, לוקחת אותה האחות אל ביתה, לביקור. שם הן עוברות על כל הבית, והאחות, שהתמחתה בזה, מאתרת את המקומות בבית שצריך לשפץ. פה להרחיב את הדלת הזאת, שם לבטל את הסף המורם, פה להתקין ידיות, שם להנמיך את הברז. כל מה שיקל על הגברת הזאת את חייה.

הן חוזרות לבית החולים, והאחות מורידה את הרשימה שהנפיקה לחברת השיפוצים (אולי הממשלתית? לא יודעת). תוך מספר ימים הבית משופץ לצרכיה, והיא יכולה לעבור לגור בו.

מעכשיו ללא הגבלת זמן, כל עוד תוסיף לגור בביתה, היא תקבל שלושה ביקורים ביום של אנשי הרווחה. בבוקר, בצהריים ובערב. 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. הם ידאגו לכל מחסורה: קניות, בישולים, כביסה, ניקיון, השגחה כשהיא מתקלחת, טיולים בחוץ, ליווי למיטה לשנת הלילה. הכל.

לעוף לשבדיה, על פי דניאל מורגנשטרן.

ככה זה בשבדיה. ספרו את זה לביבי, זה בטח יעניין אותו.

ואני, בגילי המתקדם והמודאג מיד הבנתי את הפרינציפ, והצעתי לתומס להציע לי נישואין.

הוא אמר שישקול בחיוב.

סתאם...

הוא אמר שנתחתן. אבל את זה הוא אמר כבר לפני 10 שנים.

לעת זקנה אני אהיה שבדית, ואוותר על הטיפול של המדינה תמורת כל מיליוני הכספים שנתתי לה במשך כל ימי חיי.

יותר עדיף ששבדיה תשלם מכל הכספים שלא נתתי לה.

וד"ש לביבי.