הֲגִיגַיִּל

בערב שבת באו אליי בני יקירי ואלון יקירי וגם יובל, וקשקשנו עד 2 לפנות בוקר. אז בני הלך לביתו, ואלון נשאר לישון על הספה בסלון. אני פרשתי לחדרי וקרעתי את הסדינים עד ש...

"קומי אמא. נוסעים לטייל."

אני מפרידה בכוח רב בין העפעף העליון לתחתון של עין ימין, ומזהה את דמותו של בני. זה לא חלום. מדביקה שוב את העפעפיים ומבינה, ללא ספק, שברגע זה המצב שבו אני נמצאת עומד לעבור שינוי בלתי הפיך. החיים באים אליי בדרישות.

"את לא רוצה להתעורר? לא רוצה שנטייל?"

הוא מביא לי קפה למיטה, ועובר לטפל באלון.

אחרי הקפה אני יורה את עצמי מהמיטה כמו ג'ק מהקופסה.

תוך עשר דקות כולנו בחוץ, כולל שלושת הכלבים, ובלי אוכל לדרך. נקנה כבר.

הילד כיוון אותנו לרמות מנשה, לשמורת הטבע שם. מקום קסום ונפלא, עם מעט מאד מטיילים ולכלוך, עם מעיין שזורם לו בשמחה באמצע, המון ירוק.

וגם חורבותיו של כפר ערבי נטוש עם הצבר המוכר, המתפרע על כל הגבעה:.

הילדים לא שעו לבקשותיי שרק יחשבו על מי שפעם גרו בכפר הזה.

"לא, זה לא נורא עצוב."

"הם לא נחנקו בתאי גזים או משהו. רק עברו דירה."

"כן, בחיים קורים דברים. מה שקרה להם לא הכי נורא שיש."

נכון, יש נורא ממה שקרה להם, ואם הם היו מתארגנים לחיות ולא להיקבר במחנות האלה, זה היה יכול להיות אפילו פחות נורא. אבל יש לי חובה לחשוב עליהם. לחשוב על הכפר הזה, הטמון לו בתוך גבעות ירוקות, עם אספקת מים סדירה מהפלג, בתוך השקט הזה, מוקף ביופי הזה.

הם סתם חיו את חייהם. סתם חקלאים. אמהות, ילדים, אחים, אחיות, גיסות, חמיות (זאת צורת הרבים של חמות), סבים וסבתות.

ואז -  וווש.

כל המציאות נעלמה להם ביום בהיר אחד.

מותר לחשוב, לדמיין, להתעצב.

הכי מוזר, שאי אפשר סתם ללכת לטיול בארץ בלי שישר יקפצו על צווארך תולדות הציונות, ההיסטוריה של העת החדשה ומורשת הקרב של לוחמים מספרים צ'יזבאטים לי המדורה.

שיט.

המשכנו בטיול במורד המעיין.

הילד הולך והופך סלעים, כרגיל, ושולף מתחת להם עקרבים וסרטנים. אחרי שהוא משתעשע בהם קצת, הוא מקפיד להחזיר אותם למקום רבצם.

הסיפור בתמונות ווידיאו:

העקרב הראשון, עביַד שחום (Scorpio maurus fuscus)

תפס לילד שלי את האצבע, והוא לא נתן לנו לעזור לו (את תשברי לו את הצבת! הוא נורא עדין!)

http://www.youtube.com/watch?v=jX5XaFe-GE4

העקרב השני היה  שחרן יהודה,  Buthotus judaicus:

השלישי הוא נבו יריחו, Nebo huerichonticus, הגדול בעקרבי ישראל:

http://www.youtube.com/watch?v=NTI0eGPLIzs

והיה גם סרטן ענק וחמוד שהפתיע אותנו!

http://www.youtube.com/watch?v=uZq_AdzluQY

הכלבים נהנו מהמרחבים, ואני התנערתי מהנפטלין.

שלושה כלבים ברמות מנשה

אקליפטוס ענק, וילד ברמות מנשה.

חזרנו עם חשכה, מורעבים למוות. אז עצרנו במסעדה ערבית בהרצליה פיתוח, ואכלנו.