הֲגִיגַיִּל

נזכרתי בשוטר אזולאי שלי לפני כמה ימים, כשראיתי בטלוויזיה את השוטר הנבון בתבל שבא לבדוק איזה שוד, והבחין בסטיפה של שטרות שנשכחה ע"י השודדים. לבו יצא אל השטרות ונפשו נקשרה בהם ללא הפרד. השוטר נורא נורא רצה לאמץ את השטרות אליו בחוזקה, ולקחת אותםאתו, הביתה, אולי כדי לפצות אותם על השכחה ששכחו אותם הפורצים. אבל הוא לא שוטר אהבל, והוא ידע שזה אסור. למה? כי הוא שוטר, וכמעט כל שוטר יודע שאסור לגנוב, בעיקר כשבאים לחקור מקרה שוד.

הגאון גם ידע שיש במקום מצלמה, אבל לא איזה מצלמה מעפאנה תעצור שוטר ישראל בבואו להשיב את עלבונה של חבילת כסף. הוא הישיר את מבטו האינטליגנטי אל המצלמה, והסיט אותה מעט, שתצלם דברים אחרים בזמן שהוא גונב את הכסף. בהיותו שוטר מן השורה, הוא לא חשב שאולי כדאי איכשהו לברר לאן מכוונת המצלמה, ואם במקרה שדה ה"ראיה" שלה מכסה גם את הכסף וגם אותו, את השוטר. 

וכך קיבלנו סרט מפורט המראה את השוטר עתיר האייקיו מסיט את המצלמה, ואז גונב את הכסף, תוחב אותו לכיסו, ומפנה את הזירה.

וזה הזכיר לי מקרה שקרה לי בשנת 1976.

באותה שנה גרתי בדירה שכורה בירושלים, שאותה חלקתי עם עוד שני שותפים. מטבע הדברים היתה הדירה מלאה באורחי השותפים ובאורחיי שלי דרך קבע.

יום אחד צלצל פעמון הדלת ב-6 בבוקר, שעה בלתי סבירה, שהיתה כבר אז מוקדשת כולה לשינה ערבה גם עליי וגם על שאר הנוכחים.

בקושי רב קמתי ממיטתי, ופתחתי את הדלת, ולעיניי התגלה שוטר ישראל במדים.

לא טוב, חשבתי לי.

כן? שאלתי.

אני מחפש את אביגיל בכלר, הוא אמר.

מה הבעיה? שאלתי.

לא חשוב מה הבעיה, ענה השוטר הדיסקרטי. אני צריך את אביגיל.

גמגמתי קצת, אהה...אהה...

השוטר קטע את התלבטויותיי, אני לא מבין, אמר, הוא כן בבית או לא בבית?

אוה, אוה... המערכות שלי התחילו להירגע.

אביגיל? הו לא, אמרתי בהקלה אסרטיבית. הוא איננו. אביגיל קם כל יום מוקדם מאד, וב-5 בבוקר הוא יוצא לעבודה.  גג  5:30.

השוטר גירד בפדחתו, והתלבט אם להכניס אותי בסוד העניינים.

תראי, אמר לבסוף, יש לי פה פקודת מעצר נגדו. זה על קנס של מאה לירות שהוא לא שילם. אני משאיר לך את הטופס, ותגידי לו שילך לשלם אותו בדואר.

אין בעיה, אמרתי, ולקחתי את המסמך.

נפרדנו לשלום בחום, והשוטר פנה לעבודת יומו.

חלפו ימים אחדים, ואני את הקנס שכחתי, כמובן.

ואז הגיע הצלצול בדלת. השעה היתה 7:00. 

הבנאדם לא מבין עברית, חשבתי לעצמי. אומרים לו שאביגיל החרוץ משכים קום ויוצא כל יום מהבית לפני 6, והוא בא לי ב-7, הטמבל.

הפעם כבר לא פתחתי, אבל נצמדתי אל הדלת ועקבתי אחר המתרחש דרך העינית.

הוא צלצל עוד מספר פעמים, ומשנואש, דפק על הדלת ממול, דלת ביתה של שכנתי, מזל.

לאט לאט התחילו להתגודד בני הבית מסביב לדלת.

להלן הדו שיח שהתנהל בין השוטר אזולאי לבין מזל השכנה:

שוטר: שלום, אני מחפש את השכן שלך, אביגיל בכלר.

מזל:   היא גרה ממול.

שוטר: כן, אני יודע, אבל לא עונים שם.

מזל:   היא עוד יושנת בשעה כזאת.

שוטר: יש לו אוטו?

מזל:  כן, בטח. יש לה סיטרואן דה-שבו צהובה.

שוטר: הוא מחנה אותו כאן למטה?

מזל:  כן, בדרך כלל היא שמה את האוטו ליד הכניסה.

השוטר נעצר לרגע.

שוטר: רגע, רגע.

השוטר נדם לכמה שניות. לבסוף התאושש.

שוטר: אביגיל... זה לא בחור?

מזל:   לא, זה בחורה.

השוטר חושב.

שוטר: גדולה כזאת?

מזל: כן, די גדולה.

שוטר: בלונדינית כזאת?

מזל: כן, בלונדינית.

שוטר: תודה רבה.

עד שנגמרה ביניהם השיחה כבר צבאו אורחיי, שותפיי ואף אורחיהם על הדלת, כולם שומרים על שקט בעזרת יד צמודה לפה, עיניים דומעות, גופות מתפתלים בעוויתות, וידיים אוחזות במפשעות.

השוטר ירד למטה, וכולנו עברנו לתריסים המוגפים של המרפסת הפונה אל הכביש.

דרך החרכים ראינו כיצה הוא מזהה את הרכב, ומתישב על המעקה הסמוך. וכך נשאר שתול במקומו.

אין סיכוי שהוא יזוז משם, אמר שותפי.

וחבר שלי הוסיף, בטח אמרו לו "קח את היום.. אתה  יודע מה, קח את השבוע, העיקר - תביא אותה".

אחרי שעות ארוכות הוא התיאש, וברגע שפינה את השטח רצתי מהר מהר לשלם את הקנס.

הצחיק אותי מאד דניאל מורגנשטרן.

 לא, זה גם לא מקטרת. ולא, גם לא מגריט.