"אני מבוסס בתוך בית המשפט העליון.
אני חלק ממנו,
אבי היה שופט בבית המשפט העליון הראשון,
אני הייתי משנה לנשיא,
זה ביתי,
ומי שירים יד על ביתי, אני אגדע את ידו".
אפוס השופט העליון בדימוס מישאל חשין
7 בפברואר 2007
שלום רב לך, כבוד השופט בדימוס מישאל חשין.
נעתי וזעתי בכסאי באי נוחות רבה למשמע דבריך, ולאו דווקא בשל האיום האלים כביכול שהשמעת, שכאילו, בלשונך הציורית, תגדע את היד שתטיל מורא על "הבית". לא. אני דווקא נחרדתי מהצהרת ההון עליה הכרזת בראש חוצות.
אז מה, מר חשין, בית המשפט העליון הוא רכושך?
ולא זו בלבד. הוא רכוש, כך הסברת, ככל רכוש אחר, שהורש לך מתוקף היותו שייך עוד לאביך, לצד שאר נכסיו. ואם נמשיך אל המסקנה שהגעת אליה, מתוקף היותו בית בבעלותך, ביתך, כפי שהתבטאת, אתה לא תשקוט לנוכח הזדים האלה, שאינם בעלי הבית שלך, הקמים עליו לפגוע בו.
זאת היתה התבטאות מעניינת מכל הבחינות. אבל אותי עניין יותר מכל הלך הרוח הנפשי שהניע אותך לומר את ההבלים הללו.
הלך הרוח הזה אולי משקף טוב מכל הטרוניות שמשמיעים כלפיכם, שופטי בית המשפט העליון, את שורשי המרמור שיצרתם. זאת ידיעה החלטית, מודעת ומתריסה (ללא צנעה או בושה, אגב) שאתם האדונים על מערכת המשפט בישראל.
הו, כמה שאני טעיתי, מר חשין.
בתמימותי או בטמטומי, התיחסתי עד כה אל בית המשפט העליון, ובעצם אל כל מערכת המשפט, כאל רכושי דווקא, אותו אני חולקת עם עוד למעלה מ-7 מיליון אזרחים פה, במדינה, שגם היא שלהם ושלי.
ואני רוצה להתוודות בפניך על דבר נוסף, גם הוא חולשה וחידלון מביך שלי: אליכם, השופטים, בכלל התיחסתי כאל משרתי הציבור עד כה. כלומר, לא נעים, אבל על פי תפישתי, הבית הוא ביתי, לא ביתך, ואתה, לא זו בלבד שאינך האדון, אלא אתה... כמה מביש... אתה המשרת!
אתה מתאר לעצמך לאיזו אנדרלמוסיה וטלטלה נקלעה נפשי, כשלמדתי ממך שבמשך כל השנים הללו, בעצם מאז שעמדתי על דעתי, הבנתי הכל להיפך? אבל ממש להיפך.
ובכן, הסתבר לי שאתה, ואולי התכוונת לומר ששאר השופטים הדגולים כמוך, הנכם פריצים עתירי נכסים, והבית החביב על כולכם מכל רכושכם הוא דווקא בית המשפט, ועוד יותר מכך בית המשפט העליון. אתם לא יושבים שם מתוקף איזה תפקיד כבד-משקל שהוטל עליכם, איפה. בכלל לא. אתם האדונים, הבעלים, וכל רצונכם הוא שיניחו לכם לעשות ברכושכם ככל העולה על דעתכם.
זה נשמע כל כך מוכר, מר חשין. כל כך מפתיע! כי ממש במלים אלה משתמשים כנגדכם אלה המקטרגים על התנהגותכם!
הם מתלוננים, הבורים חסרי ההבנה האלה, על כך שאתם מתנהגים בבית המשפט, כאילו היה רכושכם הפרטי! כאילו היה איזה אי נפרד משאר המדינה, שמתוקף היותכם בעליו, אתם מרגישים חופשיים לעשות בו כבשלכם.
האוילים הללו לא ידעו, ועל כן אני מודה לך על הצהרתך, שאתם בכלל זכאים לעשות בו כבשלכם, כי הבית הזה הוא ביתכם!
והנה, ממש בימים אלה מעבירה הכנסת חוק, על פיו יהיה כל אדם רשאי לירות למוות אפילו במי שפורץ לביתו. איזה צירוף מקרים מעניין.
דבריך המוצקים, מר חשין, לא התמסמסו באטמוספירה, ולא הפכו להבל פה חסר ערך. עוד מעט קט, ובית המשפט העליון יוכל לעיין בחוק שחקקה כנסת ישראל, ולהחליט עבור הנתינים המתגוררים פה בחסד, אם החוק הזה חוקי או שמא הוא לגמרי בלתי קביל על בעלי בית המשפט.
אחרי ששמעתי אותך, אני די רגועה באשר לחוואים המופקרים לפשעי השודדים אותם: אם לא תסכימו לקבל את החוק כלשונו, כלומר מתן רישיון להרוג ממש, יש לי הרגשה שלפחות תאפשרו לכנסת לחזור ולחוקק את החוק הזה בגרסה מעט יותר מתונה, וגם מוכרת היטב בכמה מדינות באזור: לחוואים אסור יהיה לירות על מנת להרוג, אבל לגדוע את ידי הפושעים אני בטוחה שחבריך יתירו להם.
ולסיום, יש לי גם שאלה אישית אליך, מר חשין, סתם מתוך סקרנות: האם בכוונתך להוריש את ביתך, הלא הוא בית המשפט, לילדיך? או שמא המורשת המשפחתית לבית חשין תיעצר כאן?
בכבוד רב
הנתינה-הצמיתה בכלר
הנה כל התוהו ובוהו שיצר חשין מתוך עיניו של דניאל מורגנשטרן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
