הֲגִיגַיִּל

לפני כ-8 שנים, במהלך מחלת הכימו שלי, נסעתי לבית החולים באמצע הלילה עם חברי ריבּ. אני הייתי צריכה שיתקנו לי משהו, והוא ליווה אותי.

בחדר המיון של תל השומר שכבו המון אנשים מאחורי פרגודים, ואחד מהם היה בעיצומו של התקף הקאות נורא וקולני במיוחד.

ריב ואני הסתכלנו אחד בשני, ואני חשבתי לעצמי, אלוהים, איך אפשר לעזור למסכן הזה. מה קורה לו. מה יש לו. איזה סבל, איזה סבל.

לא אמרתי כלום, אבל זה מה שחשבתי.

ריב, לעומתי, אמר לבסוף בלחש: איזה מזל שזה לא אני.

זה היה לי כמו שפריץ של כוס מים קרים לפנים. חשבתי לעצמי שכך מדבר אדם בריא בנפשו. שזה בדיוק מה שצריך לעבור לי בראש נוכח סבלו של מישהו אחר. שמזל שזה לא קורה לי.

האמת היא, שבחיים שלי לא עברה במוחי מחשבה שמתקרבת אפילו לזה. אם כבר בכלל אני נכנסת לתמונה, זה תמיד בתוך הערת אזהרה: הישמרי לך, כי זה עלול לקרות גם לך. אבל לרוב זה פשוט צער נורא, רחמים קשים, ובתוכם מהולים קצת רגשי אשמה על כך שזה קורה למישהו, ולא לי.

שום דבר מלבד צער וכאב לא מגיע אל תודעתי כשאני נתקלת בסבלם של אחרים.

ועכשיו קרה אסון ליצור קרוב לי במיוחד.

כשמדובר במישהו אהוב, או אהוב מאד מאד כמו במקרה הזה, הכאב הופך לאש שמעכלת אותי. צער שאי אפשר להכיל ואין דרך לשאת. אני נקרעת מבפנים. והתחושה היא באמת של היקרעות. ריסוק של הגוף. תלישה של איברים פנימיים כלשהם.

שוב דיברתי עם חבר שלי ריבּ לרגל האסון. אני מיררתי בבכי איום ונורא, וריב ניסה לנחם אותי.

בין הגניחות וקינוחי האף, מתוך הבעבוע בתוך שלולית של נוזלים משונים שגופי דואג להפריש לי לאזור הפנים, אמרתי לו שאני מחפשת דרך לנתק את עצמי מהכאב. שאני מסתכלת מסביב, וכולם נראים לי הרבה יותר בשליטה אל מול פני אסונות ואובדנים. נראה לי שכולם מצליחים לשים איזושהי מחיצה שקופה בינם לבין אהובם המוכה. שיש להם מנגנונים שמגינים עליהם. ורק אני מסתובבת בלי עור. בלי שום רקמה שמסננת קצת את המכאוב, את ייסורי השאול האלה.

וריב אמר לי שיש לזה גם צד טוב, כי כשאני שמחה ומאושרת, אני חווה גם את זה בעוצמות חזקות יותר.

לא בטוח שהוא צודק. יש לי הרגשה שהעסק הזה של ההזדהות הטוטאלית והדיפוזיה המושלמת הזאת מתמקד בעיקר בצדדים האפלים והדוויים של החיים ושל הזולתים.

זה לא ממש חשוב מי האובייקט שמעביר אליי את הייסורים האלה. אבל במקרה הזה מדובר בכלב האהוב שלי. במלאך השמימי הזה שהתמזל מזלי להכיר ולגדל. ביצור הכי תמים ומתוק שאלוהים הצליח לברוא עד עכשיו.

ואני צריכה לראות אותו מתענה.

אני מבקשת קודם כל שהוא יבריא ויחזור לחייו המאושרים. זה כנראה לא יקרה, אבל אני ממשיכה לשלוח אליו אנרגיות ופקודות.

והמשאלה השניה שלי היא להרגיש פחות.

אני בשאול.

אני מסתובבת בתוך עננה של חושך.

כלום לא עוזר לי. לא אהבתו של תומס, ולא בני היקר.

להיפך, זה מפחיד אותי עוד יותר, שמא גם להם יקרו דברים רעים חס וחלילה מבוטל מבוטל.

אני ישנה מעט ורע, וקמה רע מאד.

אין לי רגע אחד של התרחקות ושקיעה במשהו אחר.

קרבו שלי עומד למות בייסורים, והוא לא מבין מה קרה לו. הוא לא מאמין שמישהו עושה לו את זה. הוא לא ידע רגע של כאב או אומללות בחייו מאז שמצאתי אותו.

הסיפור הזה הוא למעלה מכוחותי, ואני מחפשת איזשהו מנגנון שירחיק אותי קצת. שישים קיר דק בינו לביני.

אני לא מוצאת. יש דרכים ללמוד לעשות את זה, אני בטוחה.

אוי ואבוי לקרבו שלי, למלאך שלי, לאהוב שלי, לנשמה הטהורה הצחה והזכה הזאת שברוב טובה נקרתה על דרכי.

אוי ואבוי שיצורים כאלה צריכים לעבור גיהנום כזה.

ואוי לי ואבוי לי.

לא קיבלתי כלים להתמודד עם הכאבים האלה.

אני נכה. פגומה.

כשאני לא בוכה אני נמעכת מתחת למכבש האפל הזה.

כשאני בוכה, אני מרגישה שאני מפוגגת והופכת לאוויר.

שחור שחור שחור לי.

לקרבו, כלב נפלא רק בן 5, יש סרטן בבלוטות הלימפה (לימופמה). אחרי שהתעקשתי להרדים אותו מיד עם קבלת האבחון, שכנעו אותי הוטרינארים לתת לו טיפול.

הוא יתחיל לקבל את הטיפול מחר.

מי שיכול לאחל לו שזה יצליח, לשלוח לו קרינות וגלים שיעזרו לו - בבקשה. בבקשה.

וגם לי קצת. שאני אצא מזה בחיים.

כי כרגע זה לא נראה  ככה.

כמה בן אדם אחד יכול לבכות. כמה.

תודה דניאל מורגנשטרן. תודה לך.