הֲגִיגַיִּל

על פי המִלּון פמיניזם הוא:

"תורה או תנועה הדוגלת בהשגת שוויון זכויות ושוויון אפשרויות לנשים בהשוואה לגברים, ובהענקת מעמד שווה להן בחברה, מתוך אמונה והכרה שיכולתן שווה ליכולת הגברים."

על פי ההגדרה הזאת, אני פמיניסטית באבו אבואה. האמא של הפמיניסטיות.

אף לרגע אחד בחיי לא הרגשתי שיכולתי נופלת כהוא זה מיכולתם של גברים בכלל, לא חשבתי שמה שיעצור אותי בכל ערוץ אליו אפנה יהיה היותי אשה, ובלבי תמיד תמכתי בכל צעד או פעולה לקידום התורה הזאת ולהנחלת האמונה הזאת.

אבל אז באו ה-פמיניסטיות והתחילו עם השטויות שלהן, וגזלו ממני את התואר פמיניסטית, וניכסו לעצמן גרסה עקומה ומעוותת של העקרונות הללו.

ולא שלא היו להן הישגים פה ושם. הנה, נשים ברחבי העולם (ברובו) מצביעות, לומדות בבתי ספר, יודעות קרוא וכתוב, עובדות ועוד הישגים כאלה.

ואז, אחרי כל זה, הן פתאום דעכו. פתאום נמאסו עליהן המאבקים החברתיים, המעמדיים הללו. הן עברו ללוחמה אחרת. אידיאלים כמו שיוויון זכויות ואפשרויות ומעמד שווה ננטשו כמעט לגמרי. במקומם באו לאט לאט, מבלי שנרגיש איך זה קורה, דברים אחרים לחלוטין. הפמיניזם הפך למבצר של שנאת גברים, ולמפלט בו מסתתרות בהתיפחויות ובדמע הנשים השבריריות והחלושות והפגועות. הוא הפך למעוז התחנונים לרחמים ולחסד.

עד כדי כך, שהיום מופנה עיקר המאבק לכיסוח כל גבר שמתנהג כמו אידיוט בלי שום פרופורציה למעשיו/מחדליו, להתעקשות על בולשיט כמו הכפיה להשתמש בלשון נקבה, ולצווחות גוואלד היסטריות מצד הפעילות והלוחמות האמיצות הללו על דברים לא ברורים.

היום אנחנו מתמקדים בעידוד נשים להתלונן על הטרדות הזויות, על חיזורים מטומטמים ועלובים, על עלבונות מופלצים ועל פגיעות בלתי הפיכות בנפש האשה הפריכה כתוצאה מאיזה ליטוף מפגר או הצעות מגונות.

ולא שאני בעד ההתנהגות הבזויה הזאת של גברים.

לא.

אני רק לא מוכנה לקבל את הטמטום שלהם כמטרה העיקרית, ואני מתקוממת נגד ה"נזק הנפשי" ותיאורי ההלם שכל אידיוט

מצליח לגרום כמעט לכל אשה במינימום מאמץ.

מקרה רמון, אולי גם הויברגר (לא יודעת על זה מספיק, אבל ממבט ראשון זה נראה לי מאותה המשפחה) הם דוגמאות טובות לאבדן הדרך הזה. כמויות האנרגיה, השנאה הגדודית, הזעם המתחסד והלוחמנות הרושפת שמושקעות באידיוטים האלה פשוט לא תאומן.

ואל תטעו: אני לא קובלת על בזבוז הזמן ועל עקרות המלחמות הדגנרטיות האלה. אני מתריעה כנגד הנזק הממשי שהעיסוק בשטויות האלה מחולל. כי להתפרק, להתרסק, להיכנס להלם - אלה תגובות לוקסוס שעולות הרבה. בעיקר כסף, אגב. גם מעמד והתיחסות מכובדת, גם קידום בקריירה. אבל בעיקר הן עולות כסף. העיסוק המוגזם הזה בהטרדות, שכבר מזמן לא ברור כמה הן באמת מטרידות, מזנה את המאבק לשיוויון, מסטה אותו, ממאיס אותו על נשים ועל גברים כאחד, ושם לחוכא ולאטלולא את הקבוצה יורקת הקצף הזאת ואת כל מה שהיה צריך להיות מטרותיה האמתיות.

וזה לא מה שאני רוצה לראות סביבי. אני רוצה לראות נשים ממוקדות במטרות הממשיות, ולא מתפרקות לרסיסים כי מישהו אמר לה שמה-זה בא לו לזיין אותה. אני רוצה לראות תנועה מסודרת של נשים שקוראת מחקרים, ופועלת באופן מבוקר על פיהם. ויש המוני מחקרים שמדברים על מצב הנשים, על מעמדן, על הסבות והגורמים לנחיתותן, על פתרונות אפשריים.

אני רוצה שאמות הספים ירעדו כשיוצא דוח בשנת 2007 שמספר שנשים יותר משכילות ויותר יעילות מרוויחות עשרות אחוזים פחות מגברים באותם תפקידים בדיוק. אני רוצה שהנשים הלוחמות יפנימו את המחקרים שקובעים את חשיבותה של השכלת הנשים בגידול ילדים, גם בנים, לא רק בנות (השכלתה של האם הוא הגורם המכריע באשר לעתיד ילדיה, וזה רק כי השכלה היא גורם מדיד. קשה יותר לקבוע את האינטליגנציה של אמהות חסרות השכלה לילדים מוצלחים, אז התמקדו במחקרי אמהות על פי מפתח השכלה).

אני רוצה מלחמה ללא לאות וללא פשרות על שכר, על קידום, על תחומי קריירה.

בכנות, נמאס לי לגמרי לשמוע על דחיפת לשון ועל חיבוק צמוד מדיי.

מספיק עם זה. זה מזיק לנו, הנשים.

או שאנחנו רוצות כסף ויחס מכבד, או שאנחנו נעלבות ומשתתקות מכל נאד, ורק אחרי שנה צצות פתאום עם סיפור קורע לב. או שאנחנו מתחילות להיאבק על מקומנו במשק, בכלכלה, בחברה, במדינה, או שאנחנו מתחבקות בתוגה שמחה עם מי שנורא פגע בנו, ומספרות לכולם שפשוט לא ראו לנו את הדמעות, אבל היו דמעות, בוודאי שהיו.

שתי ההתנהגויות האלה, שני הרצונות האלה, להיות שבירות ודקיקות ורמוסות והרוסות ובד בבד עם זה לצפות לשיוויון בכל התחומים דוחים זה את זה. הם mutually exclusive. הם בלתי תואמים האחד לשני.

יהיה זמן לטפל בשטויות האלה אחרי שכל המדדים הרציניים יישתוו.

ובינינו, מי יודע, אולי כל זה ייפתר מאליו כשנגיע לגן העדן הדמיוני הזה.

אולי כשיבוא השיוויון האמתי,  הוא לבדו, ללא כל הנספחים המעליבים האלה "הלם-בכי-שיתוק ילדות", ירגיע את התרנגוליםהמיוחמים האלה, ויבוא שלום על בנות ישראל.

תודה לדניאל מורגנשטרן יקירי