הֲגִיגַיִּל

ערסים הוטנטוטים

החניתי את המכונית בחניון בשוק של פתח תקווה. חיפשתי שטיחים קטנים וזולים לחדר האמבטיה ולמרגלות המיטה שלי (עם 3 כלבים ו-3 חתולים השטיחונים האלה מתבלים מהר ומוחלפים לעתים קרובות בין אם איכותם משובחת ומחירם גבוה בין אם לאו).

התחלתי לצעוד במעלה הרחוב, והתקרבתי אל הסצנה הבאה: מכונית נעצרת באמצע הכביש הצר ליד חנות ירקות. בעל החנות עומד מחוץ לחנותו ומנהל שיחת חולין עם נהג המכונית שחוסמת את הכביש. מיד מגיעה מכונית נוספת ונתקעת מאחורי המכונית שנהגה מנהל שיחה עם בעל החנות. המכונית החסומה נהוגה בידי איש מבוגר. הוא מחכה, אבל איש מבעלי השיח לא יורק לכיוון שלו. הם ממשיכים בשיחה כאילו הוא איננו, ואפילו לא מגניבים מבט לעברו.

לבסוף פוקעת סבלנותו, והוא צופר. צפירה אחת. זה לא מפריע לערסים להמשיך בשיחה האינטלקטואלית שלהם (אז מה העניינים? מה נשמע? מה קורה? מה נהיה?מה שלום רחל? אז מה נשמע?).

הקשיש במכונית התקועה מאבד את סבלנותו ופותח בסדרת צפירות.

הפעם הוא זוכה לתגובה, פשוט כי הם לא מצליחים לשמוע האחד את השני.

לך תמות, חתכת חרא, צועק אליו בעל החנות. תמות כבר, זבל!

המכונית החוסמת נכנעת ונוסעת, והזקן בעקבותיה. אבל בעל החנות ממשיך לקלל.

אני בדיוק מגיעה אליו, ואומרת לו: מה אתה מקלל אותו, תגיד? אתם חוסמים לו את הכביש ואתה עוד מקלל אותו?

כן! הוא עונה לי בנחרצות. מה הוא צופר, החרא הזה? הוא זבל שלא מתחשב באחרים, ואני שונא אנשים שלא מתחשבים!

רדיו

אני מאזינה לכמה תכניות רדיו באופן קבוע. למזלי, באתר של רשת ב' יש הקלטות כבקשתך למי שפספס. התכנית האחרונה נשארת באתר שבוע ימים, עד שהתכנית החדשה מחליפה אותה. כך אני מצליחה להאזין גם לתכניות שלא הספקתי בזמן אמת. אני צריכה לכתוב להם שישאירו את התכניות חודש. שבוע זה לא מספיק.

סידור משובח גם כשאני בחו"ל.

אני מאזינה לרגע של עברית ולשעה הבינלאומית, ל"בין ששי לשבת" עם יצחק לבני, ל"השבוע שלי" של טומי לפיד, ולעוד תכניות על בסיס פחות קבוע. בשאר הזמן אני מאזינה למוסיקה, כמובן. מוסיקה קלאסית בקול המוסיקה, וג'ז ובלוז ברדיו 88 (ותודה לעמיר). כששום דבר לא נראה לי, אני מתעצבנת על הרדיו ומעבירה תחנות עד שאני מכבה אותו בזעם.

קרבו שלי

שוכב לידי. אני עוברת לחדר השינה, הוא קם ועובר אתי. אני שוכבת במיטה ומשדלת אותו לעלות ולישון לצדי, אבל הוא מעדיף לשכב למרגלותיי. אני קמה מהמיטה או מהכסא, הוא עוקב אחריי במבטו, ואם לא הלכתי למטבח או לשירותים, אלא התקבעתי במקום אחר, הוא קם ובא לשכב לידי. 

מסכן. מסכן שלי.

אני מציפה אותו באהבה ובמי-לואיזה. כל הבית שותה לואיזה. 3 כלבים, 3 חתולים ואני.

קרבו שלי, מלאך, טוּב ומתיקות. כל כך הרבה סבל.

ונארה, המתוקה הזאת. תפסתי אותה מנחמת אותו, מנשקת אותו, מספרת לו הכל.