הֲגִיגַיִּל

מסתבר שאני לא לבד.

כבר שנים אני מפנטזת ללכת לכלא לשבוע במקום לשלם קנסות.

החברה הכי טובה שלי מקבלת חום בכל פעם שאני מפליגה בהזיות האלה.

רק משוגעים רוצים כאלה דברים, היא אומרת.

זאת לא חוויה נעימה! היא מוסיפה. ולא שאיפה שפויה!

ועכשיו דווקא היא קיבלה במייל את הסיפור הבא, ושלחה לי אותו.

התפוצצתי מקנאה!

גם אני רוצה!

להלן הספור כמו שהתקבל, פרט לכמה תיקוני עברית והסתרת פרטים מזהים (לא קיבלתי אישור לפרסם)

הסיפור המלא – נוסח משולב

בדצמבר לפני שנתיים וחודשיים בשעה 16.50 ביקשתי להחנות את מכוניתי ליד המדרכה ברח' X בעירי. היה חושך ולא היה ברור אם החניה מותרת אבל לא חיפשתי יותר מדי סימנים משום שעמדה שם פקחית של העירייה. ניגשתי אליה ושאלתי אם החניה מותרת והיא אמרה שעם כרטיס חניה מותר. שמתי איזי פארק והלכתי. חזרתי כעבור שעה ומצאתי רפורט. מתברר שמשעה 17.00 המקום משמש חניה רק לדיירי הבית. סברתי שהפקחית הטעתה אותי והייתה צריכה למסור לי את המידע המלא, ולמחרת שלחתי מכתב לעירייה עם בקשה להתעמת אתה. כעבור חצי שנה העירייה דחתה את בקשתי והציעה לי לשלם את הדו"ח או להישפט. בחרתי להישפט  כדי לקבל פסיקה: אם המידע שנמסר הוא נכון לאותו הרגע אך מאבד תוקפו  כעבור זמן קצר, על מי חלה האחריות? אם השופט היה אומר שהפקחית ענתה על מה שנשאלה וזה סוף הסיפור, הייתי משלמת את הדו"ח בלי להתווכח. מאידך קיוויתי שהוא יקבל את הטעון  שהאדם הסביר יכול היה להניח שהמידע תקף לפחות לשעה הבאה (כי היא הזכירה כרטיס חניה) ולכן הטעות שלי הייתה בתום לב ויזכה אותי.

המשפט נערך כעבור שנה  והשופט קבע שעליו לשמוע את גרסת הפקחית. אמרתי שהיא בוודאי לא תזכור והוא אמר שלא אדאג. לפני שלושה שבועות, כלומר שנתיים אחרי המקרה, נערך המשפט בנוכחות הפקחית. השופט לא נתן לי לדבר רק שאל את הפקחית לגרסתה. היא ענתה כצפוי שהיא לא זוכרת ואז הוא שאל אותה אם בכלל יש מצב שהייתה יכולה  לומר  לי דבר כזה (איזה דבר? היא הרי לא זוכרת). היא ענתה שלא (וכי מה היא תגיד?) כבודו הכתיב לפרוטוקול שהפקחית מכחישה את הסיפור שלי, שהגרסה שלה עדיפה בעיניו על שלי, וגזר עלי את סכום הדו"ח או יומיים מאסר. אמרתי שאני בוחרת מאסר.

פרקליטת העירייה אמרה לי מייד שאם אני רוצה אני יכולה לערער במחוזי (ושכחה להזכיר שזה מחייב לקחת עורך דין, לשלם הרבה כסף ולהתקשקש עם זה לאורך שנים), או פשוט לא לשלם את הקנס ואז יעצרו אותי (ושכחה להזכיר שבדרך מתווספים קנסות, ריבית פיגורים והוצאה לפועל). הודעתי שאני הולכת למאסר. נתבקשתי להגיע ביום שלישי זה בבוקר לבית משפט השלום ומשם יעבירו אותי למעצר תחת ליווי.

הגעתי בשעה תשע וניגשנו לפקיד. הוא הציע שאלך הביתה ואחזור למחרת, כי הפקידה איננה. לא הסכמתי, אז הוא איתר אותה בטלפון והתפתחה מריבה גדולה, כי לדעתו כל המעצר היה צריך להתבצע אחרת, ואיך הוא יעשה כעת את המעצר. אחרי ויכוח ארוך מאוד (ותור ממתינים הולך ומתארך) שני מאבטחים נתבקשו לעזוב את משמרתם בבדיקת הנכנסים לבית המשפט  ולבוא לשמור עלי עד שתגיע הניידת. הם הודיעו לי חגיגית שאני עצורה, נעמדו מולי, וכך עמדו, נעבעך, במשך שעתיים, בזמן שאני ישבתי על הספסל ופתרתי סודוקו.

בצהריים הגיעה ניידת עם שלושה שוטרים שלקחו אותי למשטרה, אני מצד הדלת שלא נפתחת מבפנים. בתחנה שמו לי  אזיקים על הרגליים (מי שלא מאמין – אורך שרשרת בין הרגליים היא חצי מטר, מדדתי על הבלטות) והושיבו שוטר שהודיע בטלפון שהוא לא יכול לצאת למשימה כי הוא "מבצע זקיפות עצירה" ואני בינתיים קראתי מוספי סוף שבוע. אגב, אותה משימה שהוזכרה הייתה החוויה הקשה ביותר שלי בכל הסיפור הזה, כי קראו לו לרח' וייצמן בגלל מעשה מגונה בילדה בת שמונה.

במשך שעות הפעילו עלי לחץ כבד להתקפל ולשלם את הדו"ח. לא הבינו איך אפשר להעדיף מאסר במקום לשלם 100 שקל. שוטרים דתיים התארגנו והציעו לאסוף ביניהם את הכסף ולקיים מצוות פדיון שבויים. רובם די הבינו את האבסורד אבל לא כולם. אחד הקודקודים בתפקיד החוקר הרע צעק שאכבה מייד את הסלולארי. כיביתי מייד אבל הוא המשיך לצעוק בשוונג עד ששאלתי אותו למה הוא צועק, הרי הטלפון מזמן סגור. אז הוא צרח: "ככה! כי את עצורה!"  אחרי זמן מה התברר שאני לא עצורה אלא אסירה והוא איבד עניין.

ארוחת צהריים הייתה לא רעה. אחרי שלוש שעות התחילו לטפל בהעברה לנווה תרצה והוחלט שאפשר בלי אזיקים על הרגליים. אלא מה? לנווה תרצה אפשר להתקבל רק עם  בדיקות רפואיות. מייד גויסה ניידת, שוטר ושוטרת חמושים, ויצאה שיירה לבית חולים קפלן. שם הם החנו את הניידת בחנייה של נכים והלכנו לקבלה.

הפקידה הכינה טופס וביקשה להחתים אותי, למרבה המזל שמתי לב שזו התחייבות לשלם 566 ₪ על הבדיקות. סירבתי לחתום, אז היא ביקשה מהשוטר לחתום. גם הוא סירב ושוב הייתה מריבה. רצו טלפונים למשטרה ולכל מיני מקומות, התור אחרינו בינתיים התארך, בסוף הושגה  פשרה והלכנו לחכות ליד חדר הרופא. אני יושבת, השומרים הנאמנים עומדים מולי. ברגע מסוים קמתי כדי להתמתח. השוטרת זינקה עלי. "אני רוצה אותך יושבת כאן, בקשר עין! את לא תשחקי אתי את המשחקים האלה!" אני נשבעת.

ואז התברר שצריך לעשות אק"ג. מי שמכיר אותי יודע שאכן רק תחת משמר חמוש אפשר היה להביא אותי לעשות את האק"ג הראשון שלי בחיים. ואז הגיעה בדיקה רפואית. השוטרת והשוטר נכנסו אתי לחדר הרופא. הרופא הבין ממבט אחד את העניין ופנה אלי בנימוס רב. הפניתי אותו לאפוטרופוסים. הוא שמע שאני אסירה שצריכה לקבל תעודת כשירות ואמר שהוא צריך לבדוק אותי ומבקש מהם לצאת. השוטר יצא, השוטרת אמרה שהיא לא יוצאת. הרופא אמר שהוא מאוד מצטער אבל כך לא יוכל לבדוק אותי בגלל חוק זכויות החולה שמחייב לשמור על פרטיות. היא ראתה  שלא תנצח, אז רק בדקה אם יש פתחי מילוט בקירות ומעבר לווילון ויצאה מאוד לא מרוצה.

הסברתי לרופא  ביוזמתי את העניין, סירבתי להצעתו לבדוק סוכר (מזל שהחמושה הייתה בחוץ) והוא אמר שזו כמובן זכותי, אבל עליו להפעיל רפואה הגנתית ולכן ירשום את הסירוב שלי בטופס. לא הייתה לי התנגדות וזה גם לא הפריע לי בהמשך.

חזרנו למשטרה, קיבלתי ארוחת ערב ושני שוטרים אחרים לקחו אותי בזינזאנה לנווה תרצה. כאן דווקא הכול היה בסדר ומכובד. אמנם עברתי את כל שלבי החיול כמו שצריך (כולל מילוי טפסים שבהם אני צריכה לדווח אם עשיתי הפלות, אם יש לי נטיות אובדניות ואם אני לוקחת תחליפי סם, וכולל "חיפוש" שפירושו התערטלות מוחלטת. יצוין שלמחפשת היה יותר לא נעים מאשר לי). כולם הבינו שאין מה לעשות עניינים ולכן אפילו לא לקחו אותי להצטלם רק צילמו תמונה מתוך תעודת הזהות. מה שכן, שמי הלך לפניי, וכשהובילו אותי לתא שלי בסוף המסדרון, משני הצדדים דרך הסורגים הופיעו פרצופים ולחשים: "הנה זאתי שנכנסה לכלא בגלל מאה שקל". זה גם היה השם שלי במשך יום המחרת.

קיבלתי תא לבד. המיטה הייתה נוחה, השמיכות נקיות (הרצפה לא), היו גם מים חמים וישנתי מצוין. אוכל לא משהו. בבוקר נתנו לי גם לטייל לבד בחצר שגודלה 37 צעדים על 18 צעדים ואלכסון 41 צעדים. כשסגרו אותי בחצר אמרתי: "שלא אברח?" "שלא יפגעו בך," ענה לי הסוהר. אני חושבת שבגלל זה הייתי די שאננה כשהלכתי לשם, כי הבנתי שהדאגה לשלומי היא גם האינטרס של המקום.

לפני השחרור הוזמנתי לחדר ישיבות מפואר והמנהלות הגבוהות ביותר של הכלא, נחמדות מאוד שאלו אותי איך היה לי אצלם. אמרתי שהוגן מאוד. בדחילו ורחימו הן ביקשו לדעת מה כל הסיפור  (הן בכלל חשבו שהשופט גזר עלי מאסר של יומיים). סיפרתי להן והן אמרו שזה סקופ לעיתון. ביציאה קיבלתי שובר לנסיעה בתחבורה ציבורית הביתה, וכעת אני עומדת להגיש בקשה לנשיא המדינה (לכל השלושה) למחוק לי רישום פלילי בגין מאסר.

מכל מקום את חובי לחברה שילמתי וכעת אני פותחת דף חדש.

נו, תגידו לי בעצמכם, תאומה זהה או לא?

אולי לא ממש זהה, כי היא לא מתעצבנת ולא מתחילה להתפרע.

אבל דומה! מאד דומה!

דניאל מורגנשטרן החמוד עשה לי מישמש בא.ק.ג. שלה ושלי.

ואגב, גם אותי יביאו לבדיקת א.ק.ב(כלר) רק באיומי אקדח.

אחותי, אני אומרת לכם.

בדיקת DNA, זה מה שאני רוצה ממנה!