הֲגִיגַיִּל

אחרי ההתקשרות, או אחרי היציאה, אני עושה עוד כמה סיבובים על הסיפון.

 אני בודק שהכל קשור, שהכל מאובטח, שדברים לא יתחילו לעוף לי. מובן, מובן שבעיקר אחרי היציאה. אחרי שסירות הגרירה עוזבות אותנו, אחרי שהנתב יורד לסירה שלו, אחרי שהנמל מתחיל להתרחק מאחור, והים מתרחב מלפנים. אבל גם בנמל. אני לא אוהב לכלוך על הסיפון. אני לא סובל חבלים בלתי מגולגלים, שקלים זרוקים על הסיפון, או חבלים מלופפים ברישול על הברווזים. לא חשוב אם זה ביציאה או בהתקשרות. אני אומר, אונייה צריכה להיראות מסודרת ונקייה תמיד.

אני בוסן. רב מלחים, בעברית. אני יליד גרנאדה, באנדלוסיה שבספרד. אמא שלי נשארה שם, וגם אחי הקטן. כל שאר המשפחה עלתה לישראל.

 אני אחראי על הסיפון. על מלחי הסיפון ועל מראה הסיפון ועל תקינות כל מה שעליו.

אני עושה כמה סיבובים על הסיפון אחרי שכל הצוות הסתלק. לא רק כדי לודא, גם כדי להירגע.

אחר כך, אם מזג האוויר נוח, אני עומד לי בחרטום, ונותן לרוח המלוחה לצנן לי את הפנים. אני יכול לעמוד ככה בדממה רבע שעה.

 ואז אני נכנס לקבינה שלי ומתקלח. המון זמן אני מתקלח אחרי יציאה. שוטף את הכל. את הנמל ואת החוף, את הבלגן שלפני ההפלגה, את הבלגן שבמנברה עצמה, את ההתרגשות ואת המתח.

 כל יום אני מחלק את העבודה בבוקר לצוות. ניקוי חלודה, צבע, תיקונים, שימונים, החלפת ציוד בלוי.

אני מחכה שכולם ישקעו בעבודה. עושה סיבוב או שניים. עולה ומדווח לצ'יף. שומע מה דעתו על מה שצריך עוד לעשות, אבל זה רק מתוך נימוס. הילדים האלה שנעשים קצינים, באמת. הוא יגיד לי מה הסיפון שלי צריך. כאילו הוא בכלל מבין מה זה סיפון. או איך ללמד מלחים חדשים את המקצוע. מה הוא מבין בכלל.אחרי הצ'יף אני יורד להפסקת תה עם החברה' שלי.

 אחרי קופיטיים עם הצוות שלי יש לי שעה וחצי עד לארוחת הצהריים.

 זה הזמן האהוב עליי בים.

 זה הזמן שבו אני מטפס לי אל ראש אחד התרנים, ועובד שם על הגלגיליות, מוריד חלודה, צובע.

 ובכל הזמן הזה אני שר במלוא קולי שירים אנדלוסיים אמתיים. שירי אהבה, שירי נדודים צועניים, שירים על טבע ועל הרים, על סוסים, על פרים. מין פלמנקו בהשפעה צוענית-ערבית. איזה שירים נפלאים.

 אני שר בלי חשבון, ומדמיין לי שאמא שלי נמצאת מעבר לאופק, ומקשיבה לשירים.

באת אליי בדיוק לפני