הֲגִיגַיִּל

אני מנסה לברר לי, ככה ביני לבין עצמי, למה נדמה לי שמיציתי.

כי נו, כמה פעמים אפשר לכתוב על ברק ועל ביבי?

הרי בסך הכל הנושא  האמיתי הוא המדרון התלול שכולנו מתגלגלים במורדו.

וכמה אפשר להגיד גם את זה?

ומי בכלל פנוי לשמוע? או אמיץ מספיק להתיחס?

הרי התגובה המיידית היא, אוי אביגיל, את מגזימה, את פסימית, את רואה שחורות, המצב לא כל כך נורא...

אבל, כאילו, המצב כן כל כך נורא.

הוא גורם לי לתחושת אין מוצא, אני מרגישה את מהירות הדהירה אל הסוף.

טוב, אולי זאת הזווית של צדק עם הירח, מי יודע.

אולי בגלל האסון עם קרבו.

אולי סתם, כי כל יום שחולף מקצר לי את שארית חיי ביום שלם.

ואני יודעת שמרגע מסוים הימים האלה לא יהיו משהו...

קצרים ורעים הם שני חיינו.

הם לא באמת רעים.

הם רעים רק כי הם כל כך קצרים. כי הכל נגמר קצת לפני שהוא מתחיל.

שיעורי בית

תקראו את המאמר של בן-דרור ימיני על ערביי ישראל, ואח"כ נדבר.

ערביי ישראל הם נושא שבוער בדמי. לטוב ולרע.

גם דיכוי הנשים שקשור בהם.

אבל לא עכשיו.

מחר.

אולי מחר.