הֲגִיגַיִּל

אולי די כבר עם ההזיות הפסיכדליות על שלום?

מה לקחתם?

אין שלום. שלום לא בא. הוא גם לא מטלפן.

מפה ואילך צריך לקרות משהו לגמרי לא צפוי ומהפכני, כדי שהסבך הזה יתחיל, אולי, להיפרם.

כי באמת, מה לא ניסינו מה.

ניסינו לסגת בהסכמה ובהסכמים, אותם הסכמים גאוניים שנסגרו באוסלו - זה לא הצליח. כלומר, בלשון המעטה. קיבלנו מלחמה חסרת תקדים (שמשום מה סיגלנו גם אנחנו את כינויה הרומנטי "האינתיפאדה השניה". ההתקוממות השניה, שהיתה מלחמה לכל דבר, ואף ברברית ורצחנית להחריד).

פעמיים, בהקשרים שונים ובסביבות שונות, ניסינו לסגת באופן חד-צדדי. לבנון ורצועת עזה, זה לא הצליח. שוב, בלשון המעטה.

אם יש לנו אומץ לראות לאמת הקשה את הלבן בעיניים, גם התרחיש האידיאלי - על פיו הם מוכנים לוותר על זכות השיבה ואנחנו מוכנים לסגת אל קווי 67 פחות או יותר, והכל בהסכמה ובהסכמים חתומים, ובכל הטיה של הפועל ס.כ.מ, ואפילו בעיית ירושלים נפתרת - התרחיש הזה לא פותר את הפיצול הטריטוריאלי של המדינה הפלשתינית. בסופו של דבר, אחרי שנפתור ה-כ-ל, נישאר עם מדינה סכיזופרנית לצדנו, שאנחנו אשמים בכל תלאותיה, וגם נענשים עליהן.

כבר עכשיו רואים בבירור שתי גרורות: שתי הנהגות ושתי מערכות פוליטיות ברצועת עזה ובגדה המערבית, אז איך המדינה הזאת תתגבש אחרי שכל הבעיות הקריטיות בינינו לביניהם ייפתרו? איך היא תתנהל? איך היא תתקיים  מבלי שאנחנו נהפוך שוב לשטן הקטן או הגדול או הבינוני, ונואשם שוב באחריות לכל תחלואיה, ונחטוף שוב משתי אונותיה של המדינה שזה עתה נולדה מבותרת במרכזה?

לגבי סוריה, יש סיכוי ממש טוב שהגבול עם סוריה יהפוך לגבול-למעשה עם אירן, ושאין לנו מענה רציני, לדבריו של האלוף במיל. גיורא איילנד ושל מומחים נוספים, למקרה בו הסכם שלום עם סוריה לא יצלח, וייוצר צורך קיומי לכבוש שוב את הגולן.

אז פשוט, לעת הזאת, צריך להשלים עם הרעיון שאין דרך לפתור את הסכסוך. לא פתרון חלקי, לא פתרון מלא, לא פתרון זמני ולא פתרון כולל. לא עם סוריה ולא עם הפלשתינים.

אז אפשר לחכות. מה יש?

חיינו כך 30 שנה לפני השלום עם מצריים. אפשר לעשות פוס, ולחזור לנקודה ההיא.

נתחזק את המצב העגום הזה כמות שהוא, כשכולנו קצת סובלים, הפלשתינים במחסומים, בחומות ובחיי היומיום, ואנחנו בשדרות ובסביבותיה, בפקקים שנוצרים כל שני וחמישי בגלל התרעות ובתחושה הקיומית המתמדת ש"משהו תכף יתפוצץ פה".

וחוץ מזה הבורסה תזנק, ההשקעות יזרמו, ההיטק יגאה, והכל יהיה בסדר.

לְמה נחכה?

לרעידת אדמה גדולה במזרח התיכון. להפיכה או להתהפכות של המדינות הסובבות אותנו, שאולי במסגרתן תיפתר הבעיה הפלשתינית. לשיאו של העימות המתהווה בין השיעים לסונים, למתקפת הטרור הבאה על ארה"ב שתביא הנה את כל צבאה, לאיזשהו פיצוץ בין אירן לעולם (מטאפורי, תרגיעו), ללא יודעת מה. לטלפון ממשיח.

במערך הנוכחי, הנוסחה על פיה אנחנו והפלשתינים נגיע לפתרון, גם במעורבות מדינות צד שלישי, הוכיחה את עצמה ככלי ריק. כל פתרון ייכשל בסופו של דבר. כל רגע שאנחנו ממשיכים להשקיע מאמץ בנוסחה הזאת הוא ברכה לבטלה. ובצד השני, הסכם שלום עם סוריה עכשיו, בעידן אירן, נראה כמו ניסיון התאבדות.

לא בטוח שהזמן פועל לרעתנו.

ובינתיים המציאות הוכיחה שדווקא יוזמות נועזות וחתימת הסכמים לא תמיד פועלים לטובתנו.

דניאל מורגנשטרן תורם את נקודת השקפתו