הֲגִיגַיִּל

לא כולנו זוכרים איך זה היה קודם. כשהפוליטיקאים היו סתם תככנים שסגרו ביניהם שלטון מאחורי גבינו.

את התפנית השחורה בחיי האומה, זאת שבתוכה אנחנו חיים עד היום בסיוט מתמשך, פתחה הפגנה אחת בכיכר ציון. הפרומו של רצח רבין, זה היה. החזרה הגנרלית להלוויתו של ראש ממשלת ישראל.

על המרפסת ניצבו המתועבים שבפוליטיקאים שלנו, ובראשם ביבי ושרון, כן, שרון, לפני שהפך את חברבורותיו, כשעוד היה בהמה גסה וטורפנית.

אה, הרשו לי להזכיר לכם מי דווקא כן בא לשם, ראה במה דברים אמורים באמת (חזרה גנרלית להלווית רבין אמרתי?), ותוך שתי שניות הסתובב על עקביו בהבעת מיאוס ונעלם כלעומת שבא. זה היה אולמרט.

ביבי היה חלוץ בישראל. הוא הבין כבר מאותה מרפסת ומהשפעתה שהניבה כאלה תוצאות מהממות (הפרמיירה של הלווית רבין, כמובן), את הפוטנציאל שבהסתה פראית, והפנים את תמצית המסר: דווקא אפשר לעבוד על כולם כל הזמן. הפסיכולוגיה של ההמון עובדת. עובדת יופי.

ואז הגיעה מערכת בחירות חדשה, שכמוה לא ראינו עד אז. פינקלשטיינית. מסרים בני שתיים עד שלוש מלים. פסיכולוגיה של ההמון. או אולי נדייק, פסיכולוגיה של האספסוף (הגאה!). "הם" לעומת "אנחנו". הוא, האליטיסט בן האצולה הלבנה הזה, למד שאפשר, בניגוד לכל היגיון, לשכנע את האספסוף שהוא והם הנם "אנחנו", ושכל השאר הם "הם".

הוא לא פספס שום מניפולציה, שום ספין, שום שטיק ושום טריק. הוא פיזר בלי חשבון ג'ובים וחנופה מתלקקת ומתפתלת לחברי מרכז הליכוד, והפך אותם לבייבי שלו, לליבה של מסע הבחירות חסר הבושה שלו. באותה הזדמנות הוא הפך את המרכז הזה למפלצת שאינה יודעת שובע, ולעצם ההגדרה של פוליטיקת ביוב.

בעקבות הבהמות הללו של מרכז הליכוד, בא ההמון שציית, ויצא מדעתו. והשתלהב. והתלהט. יללה ביבי, יללה שרה, צווחו הפרימאטים, שבחיים לא היה להם ולא יהיה להם שום קשר עם המשפחה הבורז'ואזית, האריסטוקרטית הזאת. זה עבד, זה עבד. אפילו הוא היה מופתע. זה סחף גם מעמדות אחרים, יותר משכילים, בני אליטות. כי לא כולנו קוראים את הארץ ולא כולנו אנשים חושבים. בסופו של דבר, כולנו עדר. יש ברודים ויש טלואים, אבל כולנו עדר.

ככה ביבי כבש את השלטון, בשקרים קלוקלים ובהסתות פרועות, בניצול צונן ומחושב של חולשת הדעת והבערות של האספסופים.

אין טעם להיכנס לפלונתר של תקופת שלטונו. אין לזה סוף. בראון-חברון (אתם תתנו לי לצאת מחברון, ואני אתן לכם יועץ משפטי שימסמס את משפטו של דרעי? זוכרים? שאליקים רובינשטיין הציל אותו מחקירה פלילית בעניין הזה, זוכרים?) 3 שרי אוצר התחלפו וכל הלשכה שלו ועוד שרים, "הם מ-פ-ח-ד-י-ם" "הם שכחו מה זה להיות יהודים". אין לזה סוף, תאמינו לי. 

הניסיון מעורר הרחמים שלו ב-2006 להפעיל שוב את טמטום ההמון המסומם אמנם לא הצליח, אבל היה מעניין מאין כמוהו: הוא תלה בשלטי החוצות, בעיתונים ובטלוויזיה את התמונה מאז, אז, מימי הזוהר, כדי לחדור לרבדים התת-מודעים של ההמונים ולהונות אותם כך. אנחנו קיבלתי את דוריאן גריי שלנו מהופך: היה זה ביבי גופא שהאפיר (לא סתם שמו של דוריאן הוא גריי!) ב-10 השנים שחלפו, ואילו התמונה, הפונט, העיצוב - הם נותרו על עומדם. קפאו בזמן. תרגיל הונאה כזה, חסר בושה. הוא לא התבייש לעמוד, אפור, מקריח ושמן על הבמות, כשממש מאחוריו, מטר מאחוריו, מתנוססת תמונתו הצעירה ממנו ב-10 שנים תמימות.

לא, בושה מעולם לא היתה הצד החזק של ביבי.

לא בושה ולא איזושהי מחויבות בסיסית לאמירת אמת.

ככה זה התחיל. סיבוב כחש גלוי, בלתי מתנצל, בו סובב את ערסי הארץ, סחיפה מאסיבית של שאר מעגלי הקופים, והכל במניפולציות שקופות.

כן, "ביבי טוב ליהודים". שלוש מלים באדיבות פינקלשטיין.

ולא אמרתי מלה על השקרים הכפייתיים שלו. על רתימת הדם אז, לפני הבחירות בהן זכה, אחרי הפיגועים הרצחניים ביותר שידענו. אני נותנת לכם את הסיפור על קצה המזלג, למי מכם ששכחו.

מסתבר שבמשך כל אותו מסע בחירות ערמומי ותחבולני ישב לו תלמיד מסור, ורשם לעצמו הערות. מדי פעם פשט חיוך על פניו. הוא ישנן היטב את השיטה, ואף ישפר אותה. הוא יבטיח להוציא את הזקנה מהמסדרון, להעביר את הכספים מש"ס ומההתנחלויות לחינוך ולמערכת הבריאות. להבטיח מותר הכל, את זה הוא עיכל והבין.

הוא גם ייצא תוך שנה מלבנון.

שיטת השיטוי עבדה גם הפעם, אחרי שערוותו של ביבי נגלתה, וברק עלה לשלטון. עלה, והתחיל לשקר ולהרוס, לנתץ, להיכשל ולהכשיל. המו"מ עם סוריה נכשל, קמפ דייויד נכשל ומיד הניב אסון, ולבנון. הו כן. לבנון.

את מה שברק עשה לנו בלבנון לקח לנו 6 שנים לברר. בינתיים ברק היה עסוק בלעבור מאשה אחת לאחרת, בהתרוצצויות בין הרצאות מכניסות ביותר, בייעוץ לחברות (מה הוא ייעץ? מה הוא יכול לייעץ? איך להרוס את החברה מהר וקצר?) שתשואותיו גבוהות כמו דירת הפאר שלו במגדלי השן בתל אביב. הוא אולי היה עסוק, אבל לא אידיוט. הוא ידע שלבנון תתפוצץ עלינו. הוא  קיווה שזה יקרה כשכבר עקבותיו בברוך הזה יימחקו. והוא צדק. ממחדליו של ברק בלבנון נותר, כמו חיוכו של החתול צ'שייר, רק קולו הניחר של אפרים סנה, הוא לבדו מכל שורת "ההנהגה" שלנו, משרון ומיעלון וממופז וממי לא, לא הפסיק להתריע ולהתרות ולהזהיר מפני מה שצפוי לנו בלבנון.

זה קיצור תולדותיהם של ביבי והביביזם, התנועה הפוסט-פוליטית שהוא הקים עלינו. תנועת ההונאה והכחש שמביאה לנו ראשי ממשלה לשלטון שייכשלו גם בתפקיד אנשי מכירות ב"רים".

על ההצלחה המסחררת שלו בכלכלת ישראל יש לי לומר את זה: הוא דהר על גל גלובאלי של נסיקה והתחדשות, וכדי להיטיב את אחיזת התחת השמן שלו על אוכף הגל הזה, הוא עשק ושדד את העלובים והחלשים בינינו. את שרידי החלוצים, את הנכים, את החולים, את המפגרים, את חולי הנפש, או בקיצור, את כל חסרי ה ישע באשר הם. ברק היה עושה בדיוק אותו הדבר.

אלה אנשים שבמקום לב פועם בקרבם אלגוריתם בדוק.

מי שיוצא היום נגד אולמרט משחק לידיו המזוהמות של ביבי. במקרה הגרוע לא פחות, לידיו של ברק.

אולמרט אולי טעה, אולי שגה, אולי לא היה עירני מספיק כדי להאזין לאפרים סנה, אבל הוא לא ביבי. רק ברק יכול להתחרות בביבי. שני המנגנונים המתנייעים האלה ביבי וברק מותירים את אולמרט רחוק מאחור מכל הבחינות. בהשוואה לשני החתרנים המניפולטיביים האלה נראה אולמרט כמו בתולה ברה במנזר.

דניאל מורגנשטרן משתעשע גם באיור וגם במשחקי מלים!