הֲגִיגַיִּל

אני קמה משינה. מתאפסת על השעון הגדול שתלוי מולי.

מאז שנולדתי זאת לא החוויה הכי חביבה עלי. אני מתישבת במיטה. הכל בסדר. יש לי דברים לעשות. מטלות. תה.

נגררת מחדר השינה למטבח, מכינה לי תה בתוך הטשטוש הבלתי נעים הזה, מחכה שהוא יעבור. "היא מתאוששת מהשינה" אמא שלי נהגה לומר לחברים שלי שבאו לבקר בדיוק ברגעים האלה.

אני נזכרת בזה כמעט בכל פעם שאני מתעוררת. תנו לי להתאושש, אני חושבת לעצמי.

בזמן שהמים מתחממים לתה אני שוקלת את צעדיי. יש לי משהו חשוב בטלוויזיה או ברדיו? לא? אז אני אלך למחשב עם הכוס תה. כן? אז אני חוזרת למיטה עם הכוס תה.

הכל בסדר. זאת אני, ותיכף תהיה לי כוס תה, ויש לי עניינים, קביעות, חובות.

בסוף המים רותחים ואני מכינה לי את התה.

בדרך למחשב או לתכנית הרודנית בטלוויזיה-רדיו אני צריכה פיפי.

אני מניחה את הכוס תה עם השולחן בפינת האוכל ונכנסת לשירותים.

עושה פיפי.

הכל בסדר.

זאת אני, עושה פיפי, בדרך למטלה הבאה.

הכל בשליטה.

יש לי כוס תה שמחכה לי על השולחן אוכל.

אני סוגרת את העניינים עם הפיפי ועוברת דרך הכיור לשטוף ידיים. מסבנת ומנגבת ידיים.

עדיין הכל בסדר.

ואז, בדיוק לפני שאני מסתובבת לצאת מחדר האמבטיה, אני קולטת את הזקנה במראה.

כוס אמק.

מה קרה לה?

מתי האשה הזאת תיראה שוב כמוני?

זאת מראה, ראבק!

היא אמורה להראות אותי, לא?

הכל התקלקל לי.

אבל אחרי כמה דקות במחשב או במיטה עם התה, אני שוכחת.

ושוב אני אני.

עד המפגש הבא עם הזכוכית ההיא.

גם דניאל מורגנשטרן נבהל קצת...