הֲגִיגַיִּל

בשנת 1973 הפכתי לסטודנטית קצת היפר-אקטיבית באוניברסיטת העברית, ועברתי לגור בירושלים. החיים בירושלים בשנות ה-70 היו אז מסעירים ומלהיבים. ירושלים היתה יפה ומיוחדת, האוויר היה צלול כיין, הפאבים היו סואנים ואפופי הבטחה... בשתי מלים: הייתי צעירה.

אגב, מזג האוויר הירושלמי היה בשורה גדולה ומרגשת בשבילי. נולדתי, גדלתי וחייתי בשפלת החוף, וכל מאוויי התנקזו למשאלה אחת בלבד: לגדל זימים. רציתי שיצמח לי מנגנון שיפריד את החמצן הדו-מימני מהדו-חמצן המסורתי, אותו חמצן-שתיים שכדי לקלוט ולעבד אותו ניתנו לי הריאות שניתנו לי. התערובת הסמיכה הזאת שמציעה לנו שפלת החוף לא נועדה ליונקים. בדיוק בשבילה נבראו הדו-חיים, ונתקעו לנצח בין הדגים לזוחלים.

אבל כרגיל אני משרכת את אצבעותיי בשוליים.

באותם ימים היה גן החיות הירושלמי, שנקרא כמו זה של היום, "התנ"כי", באחת השכונות הצפון מערביות של ירושלים. סביבות גבעת שמואל, לא רחוק מבנין הטלוויזיה. הוא היה גן קטן ודי חמוד, עם כלובים קטנים לטורפים גדולים, על פי מיטב המסורת של גני חיות במאה ה-17, ובכל זאת, לטורפים הקטנים, כמו זאבים ותנים, הוקצו שטחי מחיה מגודרים ויותר נרחבים.

לא זוכרת מתי בפעם הראשונה הגעתי לגן החיות הירושלמי, אבל זה היה בשבת אחה"צ, את זה אני זוכרת. היה יום קיץ חם, ועמדתי ליד כלובה של טיגריסה גדולה ונכה. היא היתה פגועה בירך והיתה לה צליעה חזקה, ולכן הוחזקה בכלוב נפרד. לבי יצא אליה. עמדתי שם לבדי, כמעט לא היו מבקרים בגן, ורציתי נורא ללטף אותה. 

סקרתי את השטח במהירות, ואז עברתי בלאט מעל לגדר הנמוכה שהפרידה בין הכלוב לבין המבקרים. מיד ראיתי שכלי המים של הטיגריסה ריק. הדקות עברו ואיש לא התקומם ולא הבחין בכך שאני ממש צמודה לרשת הכלוב. זה, ושוקת המים המיובשת שלה גרמו לי לשער שבשבתות לא עובדים בגן הזה.

הטיגריסה ניגשה אל הרשת והתחילה להתחכך בה הלוך ושוב ולבסוף הבנתי את הרמז. התחלתי ללטף אותה כשידי בצדה האחד של הרשת והיא בצדה השני. זאת היתה רשת מרווחת, לא צפופה, והצלחתי אפילו להחדיר כמה אצבעות וממש ללטף את פניה ואת צווארה.

לבסוף הלכתי לבדוק איך אפשר לעזור לה עם המים. הסתבר לי שהברזים בכל הכלובים האלה מעוקמים כך שפיותיהם מכוונים אל השוקת, ואילו הברז עצמו בולט החוצה. כך אפשר להשקות את החיות מבלי להיכנס לכלוב.

נו, אז מילאתי לה את השוקת, ועברתי לכלוב הבא. שם גרו זוג, טיגריס וטיגריסה אדירי ממדים, שמיד כששמעו את המים הזרמים אצו אליי, ועברו אצלי מסאז' יסודי.

וכך מכלוב לכלוב, כולל האריה והלביאה, הליאופרדים, הפנתרים, וכל שאר החתולים החמודים. משם עברתי לכלביים, התנים, הצבועים והזאבים, שאצלם היתה בכלל חגיגה. להקות שלמות היו מתגודדות ליד המקום בו עמדתי והיו עוסקות בתחרות פרועה מי מקבל יותר לטיפות.

אני יודעת שכמו תמיד, הדברים נשמעים לחלק הספקני ביניכם כעוד בדיה שאני מפריחה פה מדימיוני הפורה, כי אין לי הרי שום מחויבות לדייק פה, וזה סתם בלוג, ומותר לי להפליג בצ'יזבטים כמיטב המסורת של בני גילי.

אז לא.

כל מלה אמת.

אני מזכירה לכם שוב שיש לי בן שקורא את הבלוג (ולכן הוא כל כך נעדר סקס, למי שתהו), ואני צפויה להפוך למטרה נייחת של חצי הלעג והבוז שלו ושל חבר מרעיו אם רק אעז להתהלל פה בסיפורי גבורה מדומינים.

ובכן, מאותה שבת ואילך, במשך כל שנות מגוריי בירושליים (10 אם אתם מתעקשים) הייתי פוקדת את החיות שלי בשבתות, ומשקה את הטורפים, ומלטפת אותם במשך שעות. הם היו מזהים אותי ממרחק, ומתחילים לרקוד לי עוד לפני שהגעתי לכלובים. נהיינו חברים.

בעיקר עם הצולעת ההיא.

איזו מתוקה היא היתה.

באותם הימים אמנם הייתי רווקה בת חורין ומאושרת, אבל היה לי אחיין אהוב מאד שהיה קשור אליי מאד (זה עבר לו כשהתבגר, אגב) , הוא היה אז בן 4 או 5. באחת השבתות לקחתי אותו אתי לגן חיות, וניסיתי ללמד אותו איך ללטף את הטיגריסים ואת האריה. הוא כל כך נבהל, שהוא נעמד במרחק מהכלוב והתחיל לבכות ולהתחנן בפניי שאפסיק.

"אל תעשי את זה, אבי, בבקשה, בבקשה, תפסיקי כבר, בואי הנה, כאן יותר כיף"

כשהיכרתי את בעלי הראשון, אבי בני, עשינו לנו יום אחד יום כיף בחיפה. כי גרנו אז בחיפה.

החלטנו ללכת לגן החיות אחה"צ, ומשם לסרט בהדר.

ברור שמיד השווצתי בפניו, והתחלתי ללטף את הטיגריסים של גן החיות החיפאי. לא היכרתי אותם, והם לא הכירו אותי, ובכל זאת הם היו צמאים כל כך למגע יד אנושי, שהם מיד התחילו את הריטואל המוכר על הגדר. בן זוגי התלהב, ומיד ניגש וניסה גם הוא ללטף. אלא מאי, היה שם טיגריס אחד ענק, שהשתלהב יותר מחבריו מהאופציה להיות מלוטף, והתפתל יותר מהם על הגדר. בנזוגי התמסר למשחק החדש, ואז... לאות הוקרה על מאמציו, וללא אזהרה הטיגריס התיז עליו קילוח מרשים מאד של שתן. הנוזל הצהבהב והמצחין כמו שאי אפשר להאמין כיסה את כל פניו של בעלי, והוא נחרד.

עכשיו היינו צריכים למצוא מקום עם מים וסבון, כדי שהוא ישטוף מפניו, ובעיקר ממשקפיו, את השתן עתיר ההורמונים הזה.

אבל בעלי היה כבר עמוק מדי תחת הרושם המרטיט של הריח הנורא הזה, ולא עזר לו לסבן ולשטוף ולנקות ולהבריק: נדמה היה לו שהוא מריח את זה. כל הזמן. הצלחנו לראות אולי חצי שעה מהסרט, ונאלצנו לצאת ולטוס הביתה כדי שהוא יוכל לקרצף את פניו.

ובעיקר את משקפיו.

לימים נולד לי אותו בן שכבר דובר בו, משוש נפשי וגיל חיי, וגם הוא ראה איך אמא שלו מלטפת את הטיגריסים, ואיך הם נשפכים לה ביד ונמסים ומתפתלים מאושר. וגם הוא ליטף אותם.

נדמה לי...

ליטפת, בן?

ואללה לא זוכרת.