הֲגִיגַיִּל

כן, כן, אל תתפלאו עד כדי כך. מי שחי כבר כמעט 59 שנים, סביר שקרו לו יותר דברים מלמי שחי רק 58 שנים, לא ככה?

אז אכן, קרה לי משהו עם עמי איילון, וזה היה ב... אני תיכף איזכר.

קרה אז משהו.

מישהו מת, וחשבתי שזה קשור.

תכף נברר את הנקודה הזאת.

שימו לב, הפוסט הזה מכיל חומר תיעודי ובו מעקב בשידור חי אחרי המאבק הבלתי נלאה שלי באלצהיימר.

בקרב הזה אני ניצחתי, ולא סתם.

בנוק אאוט!

אבל קודם, כמה הערות:

אילו אני ברק, המלה היחידה שלא הייתי מזכירה במסע הבחירות שלי היתה ניסיון.

כמי שניסיונו הכי גדול הוא בלחרב כל דבר שהוא נוגע בו, המלה ניסיון לא היתה חוצה את שפתיי.

אבל הוא חכם גדול, ולא הפסיק להשתמש דווקא בה.

ויכול להיות, בהיגיון העקום שעל פיו פועלים אנשים בכלל וישראלים בפרט, שזה אפילו יצליח לו, ואולי הוא יקבל הזדמנות נוספת להרוס את מה שלא הספיק בקדנציות הקודמות (לא מאמינה, אבל מיד נדע).

הטענה השניה השגורה על פיו ומזדמזמת בלי סוף בימים אלה היא שרק הוא ינצח את ביבי.

מבין שני השלומיאלים האלה, צריך לזכור שדווקא מאחורי הלא-יוצלח ביבי נוהמים הבבונים. ואסור לשכוח שלבבונים יש פה זכות בחירה במדינה הדמוקרטית הזאת. אז איך הוא ינצח אותו החדל אישים נטול הצואר הזה?

תחשבו. לפני 11 שנים הקופים שצווחו היידה-ביבי-היידה-שרה היו בגילים שבין 20 ל-50 נגיד. אתם יכולים בכלל לנחש כמה מהגורים שהם השריצו, הבבונונים הצעירים שהיו אז בני 7 ומעלה, עברו כבר את גיל ההצבעה?

אין לו סיכוי נגד ביבי ובבוניו ועכשיו גם צאצאיהם המרובים.

חוץ מזה, נמאס לי מזה שכל ראשי הממשלה שלנו זולת אולמרט וביבי נמוכים כל כך. זה נראה מגוחך כשהם נפגשים עם נשיא ארה"ב, ובעצם עם כל ראש מדינה אחר.

מאיפה באו כל הגמדים האלה?

טוב, נו. יללה ביבי. שיהיה ביבי.

ועכשיו, לסיפור. 

עמי ואנוכי

חזרתי מפגישה חלומית עם תומס, לדעתי במלטה בשבדיה. הגעתי לחניה לטווח ארוך בנתבג כדי לאסוף את מכוניתי, ותוך שאני מתקרבת אל המכונית אני רואה איש עומד שם, שנראה לי די אבוד. בדיוק כשעברתי לידו שמעתי אותו שואל את אחד העובדים שם אם הוא יודע מתי יגיע האוטובוס-מעבורת. לא זיהיתי אותו, אבל אני מאלה שמציעים טרמפ לכל זב ומצורע. עומד בנאדם ושואל מתי יגיע אוטובוס, אני מיד שואלת לאן הוא צריך להגיע.

זה לא נובע משום נדיבות מופרזת ולא מתחושה מיסטית שהשליחות שלי בעצם היא להיות הנהג של העולם. ממש לא. זה נובע מההכרה הכל כך פשוטה שמכוניות נוסעות בלי מאמץ, וכל שאר שיטות ההשתנעות מייגעות ומייאשות.

לאן אתה צריך? אני שואלת

לטרמינל, הוא עונה.

אני מישירה מבט אליו ומזהה שמדובר בעמי איילון.

הוא היה כולה האקס ראש השבכ שהסתחבק עם סרי נוסייבה והשניים יצאו להרפתקה מסוחררת של גיוס חתימות ל... פחחח... שלום.

חכה, רגע, אני אומרת לו. אני אסיע אותך.

ואז היתה ההתמסרות הקצרה והמסורתית של באמת זה לא מפריע לך, לא באמת, אני מאד מודה לך, על לא דבר, באמת באמת באמת באמת...

ואז. שימו לב. ותיקי הבלוג בטח זוכרים את הרקורד הגלקטי שלי בצניחה חופשית כל כמה ימים, נכון? הסכיתו נא.

רגע, אני מוסיפה, אני רק הולכת לשלם פה עבור החנייה.

הוא מהנהן ומביט בי כשאני מסתובבת ועומדת להיכנס למשרד כדי לשלם.

עמי איילון מביט בי, כן?

מדובר בשברירי שניות.

אני צועדת קוממיות אל הכניסה למשרד של החנייה לטווח ארוך, ורואה היטב את הפקידה מאחורי הדלפק שלה. גם היא רואה אותי. שדה הראיה צלול כמו אוויר הרים. כל הקיר המפריד בין העולם לבין המשרד עשוי זכוכית. יש גם דלת בתוך חומת הזכוכית הזאת.

אני הודפת את גופי פנימה, אל הדלת, ונכנסת

בום!

גולגלתי מתנפצת על הזגוגית, חלקים חיוניים של מוחי מתעופפים לכל עבר, אני רואה כוכבים כתומים מרחפים אל כל רוחות השמיים, רגליי מתמוטטות תחתיי, אני נאחזת בזגוגית, מה שקודם היה אף די בולט הפך לשקערורית לפי אותם קווי מתאר, השיניים הקדמיות שלי מתערבבות לי בטוחנות, השפתיים... אוי השפתיים נמעכות כמו פלסטלינה.

עמי איילון עומד משותק מאימה.

הפקידה אצה אליי מבוהלת.

אני מתנערת כמו כלב שזרקו אותו למי ביוב, ומחייכת בחינניות חיוך מעוקם לגמרי, והולכת בעקבות הפקידה אל הדלפק בניסיון לענטז באדישות כאילו לא קרה כלום.

חי-חי אני מצטחקת במשובת נעורים אל הפקידה תוך שאני מנסה לעשות סדר בעזרת הלשון בתוך הבלגן שנהיה לי מהשיניים, חי-חי אולי לא הייתם צריכים לנקות את הזגוגית כל כך טוב...

אחכ אני יוצאת ונכנסת למכונית ומזמינה את איילון לנסיעה שהוא כבר לא ממש בטוח שהוא רוצה.

בדרך עמי איילון דרוך מאד, מוכן להיכנס לפעולה ברגע שאני אסיט את המכונית אל איזה מעקה או תעלה או מי יודע לאן. בכל זאת הוא מצליח להעמיד פנים שהוא בשליטה. אנחנו מדברים על המזג אוויר משום מה, אולי כי אמרתי שחזרתי משבדיה וכמה אני אוהבת קור, והוא אוהב חום, הוא נולד בעמק בית שאן, שם חם מאד. עכשיו הוא נוסע לארהב.

הגענו לטרמינל (הישן, זוכרים שהיה כזה?) והוא מבקש לרדת עוד לפני השערים...

כמה שיותר מהר להיחלץ ממלכודת המוות הזאת העשויה מתכת. מדובר בחיים או מוות הרי. ברור.

לצאת לצאת... לחופש לדרור!

אנחנו נפרדים לשלום בחביבות.

אף מלה על מופע השהידה המוטרפת שדפקתי קודם על הזגוגית.

רק אחכ עולה על דעתי שהוא נסע אולי לרגל מות אילן רמון.

פה אני אדווח על התקדמות במירוץ נגד האלצהיימר:

בינתיים אני יודעת שזה היה בין 2001 ל-2003.

נזכרתי!!!!

זה היה ביום מותו של אילן רמון, האסטרונאוט שלנו!

אני גאון.

מי אתה אלצהיימר ומי הכושלהאמא'שך סקלרוזה, לעומת אשה עבריה מושחזת מוחין!

ניצחתי!

הה-הה!

(אז מה אם האסטרונאוט היחידי שאי פעם היה לנו היה צריך למות בשביל זה?)