הֲגִיגַיִּל

ככה אני קוראת: אני רואה כל הזמן את הכותב מול עיניי ומשתתפת אתו בהתלבטויות שלבסוף גרמו לו להחליט לכתוב כפי שכתב. לפעמים יש לי ויכוחים אתו. לא היית צריך לכתוב את זה, אני אומרת לו. או, זה מיותר לגמרי. או, יכולת לבחור מלים אחרות, קצת זלזלת.

וככה אני גם רואה סרטים: הבמאי מול עיניי, גם הצלם, והשחקנים הכי. אני עסוקה בעשיית הסרט תוך כדי צפייה, ללא הפסקה.

גם בתיאטרון אני חושבת על ההחלטות של הבמאי ועם מאמץ המשחק, ואני מנסה לכוון אותם ולעזור להם בלבי.

ולא, זה לא פוגם בהנאה. בעצם, אולי כן, אבל זה מוסיף ממד מעניין שמפצה על המוגבלות שלי ביכולת "להיטמע" ו"להיבלע" בספר/סרט/תיאטרון.

ספרים, מחזות וסרטים נחשבים בעיניי לז'אנרים של ספרות.

אני לא אוהבת ספרות פנטזיה. לא הצלחתי לקרוא את 100 ימים של בדידות, למשל. לא הצחיקה אותי רוחה של אמא של וודי אלן שהופיעה מהעולם הבא. הדברים האלה מעצבנים אותי. לא התקרבתי אפילו להארי פוטר, לא בכתב ולא בסרט.

אורלי קסטל בלום, מה שניסיתי לקרוא שלה, שחרר לי את הסעיף אחרי שתי דקות ויותר לא ניסיתי.

אני לא אוהבת סימבוליקה.

אני לא אוהבת אלגוריות, משלים, אנלוגיות וחידות בספרות.

אני לא אוהבת יותר מדי טריקים והתחכמויות בספרות.

אני לא אוהבת ספרי מתח וגם לא בלשים וספרות ריגול, אלא במקרים נדירים. הם מכניסים אותי ללחץ ולמתח, ואני לא צריכה את זה.

אני לא אוהבת ספרים על בגידות בבני הזוג כי אני נכנסת לחרדות מה יקרה כשיתפסו אותם.

אני לא אוהבת לקרוא ספרים שיש סביבם באז. אני מחכה שנה-שנתיים, ורק אז קוראת.

אני לא אוהבת סופרים שהפכו למפעלי נייר. א.ב. יהושוע ועמוס עוז הם דוגמאות טובות. קראתי מעט מאד עמוס עוז אחרי מיכאל שלי (ספר זוועתי), ובמקרה זה היה הספר האחרון שלו שעליו קיבל לא יודעת איזה פרס. ספר סיוט. לא צלחתי. א.ב. יהושוע - קראתי רק את מר מאני, ונהניתי. גם מהשטיקים והטריקים, כי הם היו משולבים יפה וחכם ואינטגראלית.

אני לא סובלת את חנוך לוין והחוכמולוגיה הזולה שלו. להוריד רעיונות ואמירות אד-אבסורדום - זאת עצלות. אין קל מזה.

על כל אלה יש לי להגיד: אם יש לך משהו להגיד, תחשוב על סיפור שלם, ממצה, אינטליגנטי, מעניין, שיבטא אותו, ושב לעבוד.

כל השאר הם קיצורי דרך מעוררי קריז.

ורד הוא ורד הוא ורד הוא ורד - זה קשקוש חצוף בעיניי, וגרטרוד שטיין היא שרלטנית כסופרת.

אוונגארד ואקספרימנטים בספרות  - זה לא בשבילי.

אני יכולה להנות ממדע בדיוני בתנאי שהוא עומד בדרישות שלי מסיפור, ואז לא נורא מפריע לי אם אני לא מבינה את הרעיונות הפיסיקאליים שלו עד הסוף.

אני אוהבת סיפור מרובד ומעמיק, עם דמויות אמיתיות ומצאיותיות ותלת-ממדיות, עם מספיק אמת, עקביות ואמינות כדי לפענח את המניעים וההתנהגות שלהן, עם תיאורים מעניינים ודיאלוגים אמינים. אני אוהבת להתחבר אל הדמויות ולהרגיש שהן מסתובבות פה בבית, לידי.

או, במלים אחרות, אני אוהבת ספרות ריאלסטית.

כל פסקה בכל סיפור של המינגווי לוקח בכיס הקטן את מאה ימים של בדידות ובני מינו.

אני אוהבת את הסופרים הרוסיים של המאה הקודמת ושל זאת שקדמה לה, גם את סולז'ניצין, כי הם מלאים. הספרים שלהם הם עולמות סגורים ומקיפים עם אנשים אמיתיים והתנהגויות ששייכות למין האנושי.

אני אוהבת את ג'ון אפדייק האמריקאי, את המינגווי כבר אמרתי, את פיצג'רלד. פעם אהבתי את ג'ון אוהרה, אבל אני לא בטוחה שהוא באמת טוב, הייתי צעירה. ג'ון אוהרה הוא סופר שצריך לכתוב ספר על חייו. הוא עלה כמו מטאור בשנות ה-60 ושרד עד אמצע שנות ה-70 בערך. אבל אז הוא נפל, כי הוא הסתכסך עם העורך הראשי של הטיים מגזין. היה שם משהו טראגי ומוזר, ושווה לבדוק את זה.

אני אוהבת את מאיר שלו - עם הסתייגויות. יש בו משהו קר ומנותק תמיד, וזה מפריע לי להתרגש באמת. אבל סצנות שלמות מספרים שלו נעוצות לי במוח לנצח.

עם השנים אני הופכת יותר ויותר קצרת רוח ובררנית, ולא חושבת יותר משתי שניות לפני שאני מטיחה ספר מעצבן ברצפה, ומשם לפח.

תספרו סיפור, ראבק.

עזבו אותי מהשטויות שלכם.

I'm too old for this shit

ותמיד הייתי...