אני מביאה במלואו את המאמר של אמנון דנקנר פה. קופי פייסט, פשוט.
מה שדנקנר לא אמר, הוא שב"מערכת" (היינו בבית המשפט ובפרקליטות) משתוללים שחיתות וריקבון. כלומר, הוא כן אמר את זה, אבל לא השתמש במלים האלה.
אני כן.
שחיתות וריקבון משפח וצעקה, זה מה שיש לנו פה. לבטח לא משפט וצדקה.
עוד דבר שדנקנר לא הדגיש הוא העניין הקטן והשולי הזה של עירוב הרשויות.
יכול להיות שהעיקרון הזה של הפרדת רשויות לא לגמרי ברור לרוב האנשים, כולל 120 המופלאים, ולכן לא מתעורר פה גל מחאה עצום כל אימת שעוד פרקליט קופץ קפיצת בורג מרהיבה ונוחת על לכס בית המשפט העליון. הדבר הזה, הזינוק הקוונטי המהמם הזה, הוא התגלמות עירוב הרשויות.
כשתנ"צ מירי גולן הדגנרטית אומרת לה' שהיא מוכרחה להתלונן נגד רמון כי "אסור שהאיש הזה ימנה פה שופטים" זהו עירוב רשויות בנוסח סיציליה. זה אפילו לא ההלחמה המתוחכמת שנעשתה בין הפרקליטות לבין בית המשפט העליון, אלא מאפיה, קב ונקי.
התמונה עדיין לא התבהרה לגמרי גם כשבית המשפט התחיל לפסוק פסיקות המבטלות החלטות ממשלה, אותה רשות נפרדת שתפקידה להחליט החלטות ביצועיות, וגם לא כשבגצ התחיל לבטל את חוקיה של הרשות המחוקקת, גם היא נפרדת לגמרי, ולחוקק בעצמו במקומה. אולי כי רמת הרשות המחוקקת והאחריות שגילתה היו כל כך נמוכים, שלרגעים נתפש בית המשפט העליון כמושיע מפני עריצותה וטמטומה של הכנסת.
מירי גולן היתה נקודת השבר הפרטית שלי, אגב.
עד אז לא העזתי לראות את הנוף המלא של מה שמתרחש בין זרועות אכיפת החוק, שאחת מהן, בית המשפט העליון, היא לא רק זרוע, היא רשות שמצווה להיות נפרדת לגמרי משתי הזרועות האחרות (של הרשות המבצעת), הפרקליטות והמשטרה.
ללא ספק הגיע הזמן לבדוק, לבקר ולתקן את התנהלות מערכת המשפט/אכיפת החוק עצמה, לא רק את דרכיהן של שתי הרשויות האחרות.
וכן, פרידמן לא הגזים כשאמר שהוא בר מזל על שמזוז רק נזף בו, ולא העמיד אותו לדין.
אנחנו עוד עלולים להתעורר בוקר אחד עם זימון לחקירה פלילית נגד פרידמן.
אני, באופן אישי, לא אפול מהכסא.
אמנון דנקנר
להחליש את הקשר
לפני שבע שנים עמדה בפני הוועדה למינוי שופטים הצעה למנות את השופטת אלישבע ברק לתפקיד סגנית נשיאת בית הדין הארצי לעבודה. בוועדה הזאת ישב נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, בעלה של אלישבע, שנהג אנינות ויצא מחדר הדיונים כשעלה שמה של אשתו. זאת היתה מחווה ריקה ומזוייפת, משום שבוועדה ישבו חבריו הטובים שידעו היטב מה הוא רוצה. ואכן אלישבע ברק נבחרה לתפקיד, שאליו היתה המועמדת היחידה ")רק מתאבד שיעי היה מגיש מועמדות מולה," אמר מקור משפטי אז.( המינוי, אכן, לא עלה יפה ואלישבע ברק נודעה גם בו, כמו בתפקידה המשפטי הקודם, כשופטת מאוד לא יעילה, הסוחבת פסקי דין על פני שנים תוך גרימת עינוי דין לצדדים. גם במינוי הקודם שלה בחש בעלה.
קל לתאר מה היה הרעש אילו שר בממשלה היה מבקש למנות את רעייתו לתפקיד של מנהלת אגף או מחלקה במשרדו. והנה בעניינה של השופטת ברק לא נעו אמות הסיפים. המינוי ההוא השתלב היטב באווירה הנפוטיסטית שנהגה בבית המשפט העליון ושסימנה המובהק היה שילדיהם של השופטים עשו התמחות אחד אצל חברו של אביו. זאת מתוך העדפתם על פני מועמדים אחרים שהיו להם ציונים גבוהים יותר בלימודי המשפטים ותכונות חשובות יותר. משאב ציבורי חולק לבני משפחה. רק אחרי שהתעוררה ביקורת ציבורית הופסק הנוהג הוותיק הזה, אבל לא לגמרי.
מערכת המשפט עדיין לוקה בהעדפת קרובים וחברים כפי שנוכחנו לדעת כשהתקבלה בתה של השופטת ביניש להתמחות בפרקליטות אצל חברתה הטובה של אמה נאוה בן אור, ואחר כך מונתה לתפקיד קבוע שם. מקרה בולט אחר היה זה של השופט תיאודור אור, שישב לדין בערעור של מנכ"ל "טבע" דאז אלי הורביץ, שנמצא אשם בפלילים בענייני מס בבית המשפט המחוזי. הורביץ הגיע לערעור בעליון מצוייד בחברו הקרוב ביותר של תיאודור אור, עורך הדין פנחס רובין. כשהוגשה בקשה לפסילה, דחה אותה נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק. זאת למרות שכללי האתיקה של השופטים ציינו בפירוש כי אל לשופט לשבת בדין כשאחד מנציגי הצדדים הוא חברו הטוב. ברק נימק את החלטתו בכך שכללי האתיקה אינם מחייבים. אוי לנימוק הזה.
המקרים האלה נמנים כאן לא כדי לקנטר על ידי העלאת זכרם הלא נעים של מעשים שלא היו צריכים להיעשות. הם מועלים כתהייה מה גורם לאנשים שרוממות החוק, המוסר והתקינות המנהלית בפיהם, לנהוג בניגוד לכללי המשחק. מה גורם לאלה המשליטים ביד רמה נורמות ראויות, להתעלם מהן כשמדובר בעצמם ובבשרם. מה מניע אותם לקונן על כך שהתקפות על המערכת המשפטית מביאות לאבדן האמון הציבורי במערכת, בה בשעה שהם במו ידיהם מנסרים את גזע האמון הזה על ידי התנהגות בלתי נורמטיבית בעליל.
הכי קל לומר שיש כאן עניין פשוט של כוח משחית. המערכת המשפטית היא רבת עוצמה והיו שנים בעבר בהן ביקורת עליה נחשבה לחילול קודש כמעט, ועל כל פנים לבלתי לגיטימית. בתנאים כאלה קל להבין איך מתפתחת תפיסה כי נורמות שחלות על אחרים אינן חלות עלינו, שהרי אנחנו מורמים מעם, הגונים, ישרים וזכי לבב, וגם אם אנחנו פועלים לקידום בני משפחתנו או חברינו, אפשר לסמוך עלינו כי אנחנו עושים זאת מטעמים ענייניים ובניגוד לאחרים אנחנו יודעים להפריד בין חברות ומשפחה לבין העניין עצמו. זה נכון במידה רבה, אבל אין כאן הסבר מספיק.
הרי בקרב עמם האנשים האלה יושבים והם יודעים היטב כי אפילו מבחינת מראית עין יש כאן פסול גדול. אם כן צריך לחפש הסבר משלים היכן שהוא. לדעתי הוא נעוץ בכך שהמערכת רואה את תמונת עצמה מול העולם שסביב באורח דיכוטומי של בני אור מול בני חושך. בתור שכזו היא רואה עצמה במלחמה מתמדת שבה היא מגינה על קדשי החוק, המוסר והסדר הציבורי הנקי. למלחמה הזאת היה מצביא ענק של המערכת המשפטית, אהרן ברק. הוא הצעיד את גייסות המשפט לכל קצות הארץ עד שמלאה הארץ משפט. אבל כמו שקורה באירגונים לוחמים, יכולת הלחימה, הנחישות בקרב והנכונות ללכת עד הסוף ברמיסת האויב והמתנגד הפכו לקריטריון העליון ולעיתים היחיד לקידום בסולם הדרגות. בחברה לוחמת לא המהרהר ומטיל הספק זוכה ליוקרה ולתיגמול, ובוודאי לא מי שמעז לקרוא תיגר על המלחמה, מטרותיה ודרכי ניהולה. במלחמה, נאמר כבר מזמן, הקרבן הראשון הוא האמת. ונוסיף על כך: גם הצדק.
נכון שחיזיון מוזר הוא שהאמת והצדק נרמסים במלחמה המתנהלת תחת נס האמת והצדק, אולם זה כבר קרה פעמים רבות ועוד יקרה, כנראה. בנורמות של מלחמה ובתחושה של מצור יש התלכדות היוצרת סוג של משפחתיות דביקה, ולכן מי לנו כבני משפחה וחברים קרובים שכולם שותפים לדעה, לרעיון ולתחושת המצור כדי שנחזק בהם את המעגל המפנה חודי רמחים נגד העולם שמסביב. זה לא תקין ולא נורמטיבי? לא נורא, הרי כבר נאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך."
וכך הולכת ומשתרשת ההכרה שכשאחרים עורכים מינויים של קרובי משפחה וחברים הם עושים זאת מטעמים נלוזים, אולם כשאני, הטהור והצודק, עושה זאת, טעמי הם מזהירים בניקיונם. הכל למען קדושת הרעיון וחשיבות המלחמה.
מכאן ואילך ההידרדרות היא קלה: הנה למשל עומדת שאלה מה ייעשה למי שנתפש כאויב המערכת (היינו, שאינו מקבל את השקפותיה כתורה למשה מסיני ואף מעז לחלוק עליהן בחריפות ובפומבי.( אפשר להתפלמס אתו ולהוקיע אותו כבן חושך, אך מה קורה כשזה אינו מועיל והוא עומד במריו? יש ארבע דוגמאות כאלה החייבות להדריך את מנוחתו של כל אזרח * הערה שלי למטה:
.1 דרור חוטר ישי היה נשיא לשכת עורכי הדין ומתנגד רועש ואגרסיבי לתורתו של אהרן ברק. הוגשו נגדו שלושה כתבי אישום פליליים. אחד על העלמת מס שלא היתה ולא נבראה, ושניים בגין זילות בית המשפט שלא יצא מהם כלום. הוא נגרר בדיונים, סבל מפרסומים עוינים בתקשורת, ועד שנגמר עניינו בלי כל אשמה כבר הוקע כעבריין חסר רסן.
.2 יעקב נאמן מונה לשר משפטים בממשלת בנימין נתניהו וכשנכנס לתפקיד מתח ביקורת פומבית קשה על התנהלות הפרקליטות. הוגש נגדו כתב אישום שבגינו התפטר ממשרתו. בעיתונות האוהדת לממסד המשפטי גם הוא הוקע כמי שעשה דברים חמורים וכנראה יורשע. אחרי שזוכה לא חזר למשרד המשפטים.
.3 ראובן ריבלין היה מועמד לשר משפטים בממשלת שרון הראשונה. אז נמסר לשרון כי מתנהלת נגד ריבלין חקירה בעניין פלילי חמור המונעת ממנו להתמנות לשר משפטים. הוא אכן לא מונה, אבל כדי למנוע ממנו אפשרות להתקרב לתפקיד כזה בעתיד, תיק החקירה נגדו נשאר פתוח שנים. כל זאת בעניין של כלום שניתן היה לברר אותו ולסגור את התיק תוך ימים ספורים.
.4 חיים רמון מונה לשר משפטים בממשלת אולמרט והביע דעה נחרצת בעניינים משפטיים שהיתה בניגוד קוטבי להשקפתה של המערכת. לא ארכו הימים והוגש נגדו כתב אישום בנסיבות בעייתיות ומפוקפקות והוא נאלץ להתפטר מתפקידו. רמון הורשע, אבל ההרשעה הזאת הותירה טעם רע בפיהם של רבים ולא התקבלה בציבור כסבירה בנסיבות העניין.
לכך מותר להוסיף עוד מקרה הקשור למשרד לביטחון פנים: רפאל איתן ז"ל היה מועמד להיות השר לביטחון פנים. הוא לא הרבה להתבטא בנושאים משפטיים, אולם כל אופיו ותפישת עולמו היו מנוגדים לרוח הנושבת מהמערכת המשפטית. לקראת הבחירות לכנסת הוא הוקע מעל דפי מעריב על ידי השופר המובהק של המערכת המשפטית, הפרשן משה נגבי, כמי שאינו ראוי לכהן בתפקיד ציבורי רם דרג. ואכן, מייד הוגש נגדו כתב אישום של כלום שנגמר בכלום בריבוע. זיכוי מוחלט, שבו עוד בטרם נשמעו טענות ההגנה, גולגלו נציגי הפרקליטות מכל המדרגות החוצה על ידי בית המשפט. עד שזוכה כבר מונה מישהו אחר לתפקיד. מעניין להיזכר כי התובעת במשפט הזה שנגמר בתבוסה כה מרה לפרקליטות היתה נאוה בן אור, שעל הכישלון הכה צורב וכמעט חסר התקדים הזה תוגמלה בטיפוס לתפקידים בכירים בפרקליטות ובאחרונה מונתה בלחצה של דורית ביניש לשופטת מחוזית.
אם נחבר יחדיו את כל האמור לעיל נקבל תוצאה מרשימה של שני שרי משפטים, מועמד לשר משפטים, מועמד לשר לביטחון פנים ונשיא לשכת עורכי הדין שעוררו את זעמה של המערכת ונפתחו נגדם חקירות או הוגשו נגדם כתבי אישום. הצד השווה להם הוא שכולם או נסגר תיקם או יצאו זכאים (לבד מאחד, רמון, שהורשע, אך הרשעתו לא שכנעה חלקים גדולים וחשובים בציבור.(
יש בכך נקודת זכות למערכת שאינה מרחיקה לכת בזעמה ואינה רוצה או יכולה לתפור הרשעות אלא מסתפקת בתפירתם של תיקי חקירה וכתבי אישום. אולם גם זה מספיק נורא ואיום כשרואים את המקבץ הזה וכשחושבים עליו. אין צורך בהרשעה כדי להחשיך את חייו של אדם, במיוחד איש ציבור. עצם העמידה בחקירה ועינוי הדין של ניהול משפטים פליליים ממושכים די בהם. בוודאי די בהם כדי לסכל מינוי של אנשים כאלה לתפקידי מפתח החשובים מאד בעיני המערכת וכדי להשחיר אותם בעיני הציבור ולהקהות את עוקצי ביקורתם כלפי המערכת.
הקורא הנבון מוזמן לשאול את עצמו: האם זה סביר שדווקא נגד אותם פסולי חיתון בעיני המערכת המשפטית נפתחו חקירות על כלום והוגשו כתבי אישום על כלום? איך זה ייתכן שכל אלה (לבד מהמקרה המסופק של חיים רמון) יצאו מהתהליך זכים וחפים מכל אשם, אבל עצם החקירות וכתבי האישום סיכלו את תפקודם במקומות שהמערכת לא רצתה שיתפקדו בהם, על רקע חילוקי דיעות איתה? את התשובה לכך, אף כי לא המקיפה והמפורטת דיה, נתן לא אחר מאשר היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז מייד לאחר מינויו. בתדרוך לעיתונות האשים את המערכת ב"סימון מטרות" היינו "תפירת תיקים." סתם ולא פירש, אבל הכל ידעו למה התכוון. בדיוק למה שנכתב לעיל (בינתיים דומה, למרבה הצער, שמזוז נשאב אל תוך המערכת שכלפיה היה כה ביקורתי בתחילת דרכו ואימץ את הנורמות שלה.(
מהי בדיוק "המערכת" הזאת המוזכרת פעמים כה רבות בדברים? זוהי המערכת האידיאולוגית והחברתית של בכירי בית המשפט העליון ובכירי הפרקליטות החיים יחדיו, עוברים יחדיו מהפרקליטות וממשרד היועץ המשפטי אל בית המשפט העליון, משאירים מאחור חברים וחברות עימם הם מקיימים קשרים חברתיים ענפים והתייעצויות ידידותיות וחיים בסימביוזה משפחתית למופת הראויה לשלט על הדלת "כאן חיים בכיף ברק, בייניש, ארבל וילדיהם בפרקליטות." אויב (כלומר חולק על השקפתו האידיאולוגית) בית המשפט העליון הוא אויב הפרקליטות, היא הזרוע האסטרטגית להתנכל לו והשאר ידוע וברור.
איך תופרים חקירות וכתבי אישום בנסיבות כאלה? איך יש מצפון לעשות דברים כה חמורים? פשוט, משום שהתחושה השלטת שם היא שבמלחמה כמו במלחמה, העובדות צריכות לדבר בעד עצמן, הכוח הגדול להשחית שהביא לשרשרת המעשים האלה הוא כוח שמחייב ריסון ובעיקר יש לנתק את הסימביוזה המופרזת בין בית המשפט העליון לבין היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה.
אפשר לדבר גבוהה גבוהה על היותם של אלה ואלה שומרי החותם של שלטון החוק ובוודאי שהם רואים עצמם כך, אבל העובדות מדברות בעד עצמן ושרשרת המעשים שלא ייעשו והטבועה כבר בדי-אן-אי של המערכת מחייבת תגובה. הצעדים שמבקש שר המשפטים פרידמן לעשות כדי להחליש את הקשר ההדוק מדי בין בית המשפט העליון לבין צמרת הפרקליטות מסתברים על הרקע הזה כראויים וכחשובים. זעקות השבר של המערכת הן מוגזמות באורח פראי. בכלל נראה כי בגלל הדימוי העצמי של חבריה כ"בני אור" הם נוקטים לשון פרועה ואגרסיבית. על פיה כל החולק על דעתם הוא איש חשוך, פועל ממניעים אישיים ואולי עבריניים ומבקש לתפור מינויים פוליטיים נוחים. אף אחד לא באמת רוצה "להתנקש" בשלטון החוק כטענתם האבסורדית. מותר לחלוק עליהם פילוסופית ועניינית בלי להיות מואשם בעבריינות ובשאיפה להרוס את מערכת המשפט.
בינתיים מי שהורס את המערכת ואת האמון הציבורי בה הוא מי שמשתמש בכלים המשפטיים כדי להרוס מתנגדים ולהתנקש בקריירות שלהם ומי שמתנהג באורח צבוע באופן אחר לגמרי ממה שהוא מטיף לאחרים. הציבור אינו טיפש והוא רואה את הדברים. מותחי הביקורת אינם מבקשים להרוס אלא מבקשים לנכש מגמות מסוכנות וסוגי התנהגות המעלים על הדעת את דברי קוהלת: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע."
* דווקא על רקע כל הדמויות החפות מפשע שנתפרו להן תיקים, בולטת במוזרותה כהונתו של שר המשפטים צחי הנגבי, שהיה הדום לרגלי "המערכת" ודווקא הוא, שלבסוף כן הבשיל לו כתב אישום, דווקא הוא צלח בשלום את כהונתו כשר הממונה על המערכת. מעניין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
