הֲגִיגַיִּל

בשבת ב-3 אחהצ נשבר לי.

תפסתי את תומס בשערות (לאיש הזה יש ראש מלא שערות!), הובלתי אותו אל המכונית, הושבתי אותו על מושב הנהג, התישבתי לידו, ואמרתי לו: סע.

נסענו דרומה. החלטנו ללכת על אשקלון.

עשו משהו לאשקלון, תהרגו אותי לא יודעת איך. קירבו אותה נורא לתל אביב. היא במרחק חצי שעה נסיעה היום.

יכול להיות שלקחו עיר שלמה ואת כל האדמות והקיבוצים סביבה והעבירו הכל איזה 20 30 ק"מ צפונה?

אין מי יודע כמה לעשות באשקלון.

היה מאוחר להתחיל בפארק הלאומי, וגם לא ידענו מה לחפש, כי לא למדנו עליה כלום טרם הנסיעה.

אז המשכנו דרומה.

לפני שהבנו מי נגד מי, טראח, מצאנו את עצמנו במעבר ארז. מרחק יריקה. לוחצים על הגז ואומרים משהו, ופתאום צריך להחליט אם ממשיכים לעזה או לא.

מעבר ארז הוא ארץ נטושה. הכל סגור, אין יוצא ואין בא, וגם אין שום אותות חיים מהבניין עצמו.

מעבר ארז יומיים אחרי כיבוש חמאס

התחושה היא של מפגש בין גלקסיות. הנה המסוף לפנינו ומאחוריו עולם אחר. הושט היד וגע בו. או אולי לא.

הורגים שם ושוחטים שם. עולם רביעי. פחד ואימה, עוני, חוסר תקווה. פה, פה. מאחורי הבניין הזה.

בחניון ישבו כמה צוותי טלוויזיה ואמרתי לתומס שאם הוא רוצה לכתוב טור לעיתון שלו (הוא פעיל מאד בכתיבת מאמרים פרו ישראליים בעיתונות השבדית האנטי ישראלית כל כך שאי אפשר לחלום להאמין בכלל) שייצא ושיתחיל לדבר עם הצוותים ולהבין מהם מה ולמה הם עומדים מול מעבר ארז.

לא. הוא לא ידבר ולא ישאל.

למה?

ככה.

אני לוקחת על עצמי את התפקיד ומתחילה להסתובב בין הצוותים. בינתיים נשמעות יריות מכיוון המסוף, ואחכ מסתבר שהמוני פלשתינים צבאו על החלק הפלשתיני וצהל ירה באוויר, להרגיע אותם.

בצוות הראשון שאני ניגשת אליו (שתומס מצטרף כאילו בעל כורחו) מקבל את פניי במאור פנים הישראלי של הצוות. לכל צוות טלוויזיה יש ישראלי משלו. אני שואלת מה הם עושים שם, אבל הוא לא יודע. אז אני ניגשת לצלם/כתב שמשחק עם המצלמה, ומנסה לדבר אתו. אין מה לצלם ואין מה לעשות שם. הוא סתם ניגש אל המצלמה ונוטש אותה הלוך ושוב.

מה אתם מקווים לצלם? אני שואלת.

בייביסי ג'ורנליסט, הוא עונה.

אני לא תופסת שמדובר בביביסי בגלל המבטא שלו. גם תומס לא מבין. זה נשמע כמו בייביסיטר בלי ה"טר".

את מפריעה לי לעבוד הוא עונה בגסות, דברי אתו (עם הישראלי).

אני נדלקת כמו לפיד ואומרת לו מה דעתי עליו.

דעתי היא, למי שמתעניין, שהוא מגעיל ומתנשא, ורק להזכירו, הוא נמצא על אדמת ארצי כאורח כרגע, לא להיפך, והוא מתבקש להתנהג יפה ולדבר יפה, ואז אולי אני לא אעשה לו ולמצלמה שלו מה שאני מתכננת.

נתתי לו חומר למחשבה, והלכנו משם.

ניגשנו לשני ג'ורנליסטים אנגלים בני 40-50 שהסתובבו שם.

הם נחמדים וחייכניים ומסבירי פנים בדיוק כמו שאנגלים אמורים להיות. הם מערוץ 3 הבריטי, הטוב והגדול מכולם, כמובן, הם מחכים לג'ונסטון, אבל היום נוטה כבר ואין סימן לעיתונאי החטוף.

מה תעשו?

ג'יימס פה יעמוד מול המצלמה ויגיד: כלום לא קורה פה.

אני נפרדת מהם בלבביות, והולכת לקצה השני, כי ראיתי שם אשה ערבייה.

במקום יש כמה נהגים ערבים ואשה כבת 45 (יותר סביר בת 40) עם תינוק זעיר.

אני מתחילה לדבר עם הערבים, והם מנסים להתבדח. משום מה הדיבור החביב בינינו נשמע לתומס, שנשאר רחוק, מפחיד. הוא אומר לצוות אמריקאי שאתו הוא מפטפט שיום אחד מישהו עוד יהרוג אותי. הישראלי של הצוות ההוא אומר לתומס לא לדאוג, זה לא קורה לג'ינג'יות.

האשה עם התינוק היא סבתא שלו בכלל, היא נסעה לפני שבועיים לבי"ח בירושלים (היא אומרת שם של בי"ח ערבי, אבל אולי זה היה הדסה, היא פוחדת נורא להפגין כל קשר עם יהודים) ואז שלחו אותה הביתה, כי התינוק קטן וחלוש, ואי אפשר לנתח אותו עד שיגדל קצת. בינתיים התהפך העולם, והיא לא יכולה להיכנס לעזה. היא מנוציראת. מחנה פליטים ענק.

התינוק נולד פג, והתעוור. הוא צריך ניתוח עיניים. לי הוא נראה בן חודשיים גג עם כל ההנחות האפשריות.

בן כמה הוא? אני שואלת.

בן 9 חודשים. היא עונה לזוועתי.

לידה שני חברה' ערבים מירושלים שמצאו אותה שם אבודה, ולקחו אותה לארז כטובה. בגלל התינוק. הם לא מכירים אותה, ורוצים לנסוע הביתה כבר. השוערת במחסום לא נותנת לה להיכנס. והיא, היא רק רוצה הביתה, לבת שלה, אמו של התינוק.

אני מתחילה לקבל את הג'ננה.

אני הולכת לבודקה', והשיןגימלית מדברת אתי כאילו הייתי אחת הזקנות השמאלניות המעצבנות ממחסום-ווטץ'. אף אחד לא נכנס ואף אחד לא יוצא, את מבינה? המעבר סגור. אולי יותר מאוחר נפתח. אין אחראי ואין לך עם מי לדבר, זאת החלטה מדינית.

אני חוזרת אל הסבתא שאם הייתי טיפה מתאמצת יכולתי להיות אמא שלה, ואומרת לה שבינתיים התשובה שלילית. משם אני רצה לצלצל למישהו שאני מכירה, שעובד בהארץ. שיתן לי את הטלפון של אולמרט או של אשתו. הוא צוחק עליי.

גם את נהיית לי יפת נפש עכשיו? הוא מעליב אותי.

אין טלפון ואין כלום. אם את כל כך אכפתיניקית ולבך נשבר בגללה, בואי נראה  אותך מזמינה אותה עם התינוק אלייך הביתה.

תחיי איזה חודש עם פטמה ועם מוחמד הקטן בבית שלך. נראה אותך. 

אני חוזרת אליה בשמחה.

רוצה לבוא אליי הביתה לתל אביב?

ממש לא. היא פוחדת. יהרגו אותה.

הבחורים מנסים לשכנע אותה שתבוא אלי ל"דירה". בטח נדמה להם שאני גרה בגירת גג עם 6 חדרים. כולה הייתי נותנת לה את חדר השינה שלנו, ואנחנו היינו עוברים לסלון/חדר עבודה.

אז מה תעשי פה? איך תסתדרי?

יהיה בסדר, היא אומרת. בטח יפתחו עוד מעט.

בסוף אני מתיאשת.

מוציאה את כל מה שיש לי במכונית, מים מינרליים, בננות, עוגיות, 50 שח שהיו לתומס בארנק.

יש לך מספיק חיתולים? סימילאק?

כן, היא מבטיחה לי.

נסענו משם בלב כבד.

לא בטוח שהתינוק ישרוד.

מצד שני... הוא במצב כל כך נורא. לגדול ככה בעזה. עיוור, כנראה מפגר, חולני.

לא יודעת מה לחשוב.

מה שבטוח, הסבתא והנכד נשארים אתי עד הסוף. אנחנו לא ניפרד עוד.

נכנסנו לשדרות, שהיתה ריקה מאדם (בגלל השבת) ורק חבורות ילדים שנראו לי די רגועים ושמחים התגודדו פה ושם.

עברנו ליד ביתו של מי שהיה אז, באותם הימים, שר הביטחון של ישראל. פרץ. הבית שלו צריך שיפוץ, ציינתי לזכותו ביני לביני.

המון אמבולנסים בשדרות מחכים בשקט לאסון

יום ראשון עבר בסידורים ובקניות, אבל בעיקר בלמשוך את המים שהציפו את המטבח ואת חצי הבית בכל פעם שהפעלנו את המדיח. מפעם לפעם לא זכרנו שיש לו בעיה, ורק כשהתחלנו לבעבע ולטבוע שחינו בצווחות אל המגבים.

3 פעמים משכנו משהו בסדר גודל של ימת החולה מהבית לרחוב.

גם היום, יום ב', התחיל בתרגולת שהפכה לנו לשגרה משעממת . מתעוררים בלב ים, ומתחילים בפעולות ריקון הבית מהמים.

ואז הודעתי לתומס שנוסעים. שהוא יחליט אם זה יהיה רצועת עזה או דרום לבנון. הוא התלבט קצת, והלך על מעבר ארז.

היום החניון מול המסוף היה מלא צוותים. היתה שם לוחמת צדק בג'יפ של הצלב האדום, שבאה להעביר תרופות בכמות של מחצית הבגאז' של הג'יפ ל... עזה. מיליון וחצי איש קיבלו היום איזה 10 ארגזים של אנטיביוטיקה וזריקות הרדמה.

זהו, נפתרו בעיות הבריאות בעזה. 

אנחת רווחה פרצה מגרוני.

כל העיתונאים המתוסכלים והמיואשים והמובטלים עטו עליה כמו עדת צבועים. על מה הם מראיינים אותה? על כמה קפסולות מסכנות שהיא מעבירה לתושבי עזה.

מצאתי שם נהג בדואי משבט אל-אומור, שאני מכירה מימי עבודתי עם הבדואים. לא את הנהג - את השבט. קשקשתי אתו, כשתומס צילם את הצלבהאדומניקית. הבדואי סיפר לי על נוסעים שהוא לקח בימים האחרונים ושסיפרו סיפורים מעוררי פלצות על מעשי חמאס. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי בדואי מקלל בלי עכבות. כמעט הגיע לרמות שלי. את חמאס, כמובן.

הוא סיפר משהו שהיה יכול לעניין את התקשורת שם: הדלתות נפתחות אחרי חצות. אז משתחררים בני המזל שעליהם הוחלט. אפילו ב-3 בלילה.

ואז החלטנו שניסע לאורך הרצועה עד לכרם שלום, שזה בעצם מעבר רפיח.

ליד כפר עזה יש מסעדה ובית קפה. שתינו קפה, והחלטנו לנסוע לתוך כפר עזה, בהמלצת תושב המקום, איש תם וישר, שנטפלתי אליו במבול שאלות, והוא לא ידע לאן לברוח ממני. שיעיפו עליו קסאמים כבר, ורק שישישות נודניקיות יניחו לו.

כפר עזה מרוחק 1.8 ק"מ מעזה, והקסאמים עפים לו מעל לראש. 

כפר עזה ניצל כי הוא קרוב מדי לעזה...

לפני הכניסה לקיבוץ פנינו שמאלה, ואחרי כמה מאות מטרים נפרשה לפנינו עזה כולה בראות מחורבנת:

אבל דרכי העפר הובילו הרבה יותר מערבה, אז למה לא להתקרב קצת.

התקרבנו. בכלל לא קצת.

נסענו לאורך שדות חומוס (פעם ראשונה שראיתי איך חומוס צומח!)

המשכנו לאורך מטעים שנמצאים במעבר להיות אורגניים.

כל הזמן מערבה.

למערב! לטארה!

עד שראינו את הבתים והחלונות. ראינו גם אשה אחת תולה כביסה.

סתאאם. לא.

אבל היינו מאד מאד קרובים.

חשבתי לעצמי שמעניין למה הם שולחים קסאמים במקום לעמוד שם עם רובים ולהוריד אנשים.

כל מה שהפריד בינינו לבינם היה שדה חמניות בשלות (לקחתי אחת הביתה. ענ-נקית).

חיפשנו שבילים שיקחו אותנו עוד יותר מערבה, לעזה. כשעברנו את שביל הטשטוש הבנתי שאנחנו אולי כבר ממש נכנסים לרצועה, ואז הופיע צהל, כרגיל.

צהל, בדמותו של נער מחוצ'קן, משוכפץ ומקוסדה, אמר לנו לעוף משם, אבל מהר.

יש פה צלפים שיורים בלי הכרה! מה עובר עלייך?

הוא שואל אותי.

ב-א-מ-ת? שאלתי בתדהמה (הם קראו את מחשבותיי, המניאקים).

כן! הוא צועק. הם יורים עלינו כל הזמן! תתרחקו מפה מיד!

התחלנו לנסוע מזרחה לשם שינוי, ושריקות הכדורים מכל העברים החרישו את אוזנינו. תומס נתן גז, ודהרנו כשענן אבק מתמר מאחורינו. תומס זגזג בין הכדורים במהירות הקול עד ש...

סתאאם!!!!! שום כדורים.

כל כך רציתי כדור. רק כדור אחד!

זה היה מספק אותי לגמרי!

שיט.

אבל המחזה  הזה, של שני פסיכים בגיל הישיבה/שכיבה טסים בין השדות שם וננזפים ע"י חייל... לא יודעת. היה משהו סוריאליסטי לגמרי בעסק הזה.

עברנו דרך מעבר קרני. הוא חסום הרבה לפני המעבר. יש שם בסיס שריון וממצדיקים ששומרים על הכניסה. ראינו מכלית דלק יוצאת משם. לפחות הם מקבלים קצת דלק.

הגענו עד מעבר רפיח הנטוש מאדם:

וחזרנו דרך חוות היענים המתוקות.

בבאר שבע אחר כך נחנו במסעדה חמודה (פטפוט שמה - מומלצת), ושם ראינו את זה (סליחה על האיכות, טרם רכשתי עדשה טלסקופית):

ורק עוד את זותי, טוב?

* כל התמונות צולמו בידי תומס השאקל, הכלי-כלי, התותח.

עשיתי וראיתי בשבת והיום בפעם הראשונה בחיי (בגילי):

1. מעבר ארז, מעבר רפיח, מעבר קרני

2. צוותי טלוויזיה עצבניים

3. הצלב האדום בפעולה ממש

4. בתים בעזה מקרוב כל כך

5. צמחי חומוס

6. חוות יענים מלאה ביענים

7. נגה (ונוס) מאחורי הירח ככה קרוב

6. מעוזים של צהל לאורך הגבול (אל אחד מהם חדרו המחבלים לפני שבוע, כשחשבו שהוא מאויש)

7. אשקלון, כפר עזה, שדרות, כרם שלום

8. בדואי מקלל בלי חשבון

בטח יש עוד. אני אעדכן.

יכולתי לעשות מזה מטעמים, אבל אני לא במצב רוח יצירתי...