הֲגִיגַיִּל

הפוסט הזה נכתב בהשראת סיפור מהחדשות ששמעתי הבוקר, על ילדה שנגנב לה חמורהּ.
הכל אמת, כרגיל.

בשנים 1973 עד 1979 עבדתי בנגב וגרתי בירושלים.
כל יום הייתי נוסעת מירושלים, דרך בית לחם, חברון, ד'הריה וכל הישובים שביניהם לבאר שבע, שם היה המשרד שבו עבדתי, שאפשר לקרוא לו המחוז הדרומי של לשכת היועץ לענייני ערבים במשרד רוה"מ. בערב הייתי חוזרת באותו המסלול.
יום אחד, באוגוסט 1977, קרה לי מקרה מוזר ומרנין.

הדרך הזאת, בין ירושלים לבאר שבע, היתה מהפנטת. כביש צר ופרימיטיבי, שמתפתל אינספור פעמים הלוך ושוב, עקומה חדה ימינה ומיד לאיזון עוד עקומה שמאלה, וכך כמעט לאורך כל הדרך. על פני הכביש באזורים הכפריים היו פזורים שדות וטרסות, ריבועים ומרובעים עם גידולים שונים של חקלאי הגדה, ויכולת לראות את השינויים על פני השנה כולה מתרחשים מול עיניך, מיום ליום. החיטה הנובטת, הצומחת ומוריקה, מזהיבה, מצהיבה, נקצרת, שדות השלף, השדיד, החריש, הזריעה. השקדיות, עצי השזיף, מטעי המישמש, כך שינה כל הנוף את צבעיו ואת אופיו ממש מדי יום.
זהו אזור יהודה. כל המרחב הזה נקרא גב ההר, כיוון שההרים משתפלים מצדם המזרחי, זה שלא רואים אותו מהכביש, אל עבר ים המלח ומדבר יהודה. וכל דיירי האזור הזה מתגוררים על צדו "האחורי" של ההר, על גבו. למשל, שמו של הכפר ד'הריה נגזר מהמלה ד'הר, ובעברית גב.
ולמה "אחורי"? מי אמר שזה האחורי והצד השני הוא הקדמי? אז ככה. "קדימה" בעת העתיקה היה המזרח, (והראיה, המזרח מכונה "קֶדם" בתנך). לכן השתרשה נקודת המבט על פיה מה שפונה מזרחה הוא קדמי, ומה שפונה מערבה הוא אחורי. ולכן מורדותיהם המערביים של הרי יהודה נחשבים אחוריים, גביים .
האוכלוסיה המקורית של האזור הם בדואים שהסתפלחו, הפכו לפלאחים, והם נקראים גיסייה (נכתב קיסייה).
אח"כ קרו כל מיני דברים, באו לשם פליטים ממה שנהיה ישראל, המלך עבדללה ואחריו חוסיין הביאו לשם התנחלויות של בדואים של ממש כדי לקבע את שלטונם שם (הבדואים הם דמם ובשרם של בני משפחת המלוכה ההאשמיים) והאוכלוסייה התערבבה. אבל במקור גרו שם בני שבטי הגיסייה, בדואים שחדלו מנדודיהם.
כל האמור לעיל זה סתם, הקדמה.

לפעמים הייתי נוסעת בדרך הזאת עם מי שהיה הבוס שלי אז, מר אורי מור ז"ל.
הוא היה איש מיוחד במינו, וידען גדול בהיסטוריה של הבדואים בנגב, כמו גם בפוליטיקה הפנימית שלהם ובאורחותיהם. הוא היה מורי ורבי בנושאים האלה.
אבל אפילו הוא לא הצליח לרסן את מי שהייתי אז. פצצה גרעינית. לא פחות.

באחת הנסיעות המשותפות שלנו, מיד אחרי הפיתולים במורד ההר מד'הריה, במדרונות האחרונים לפני רמת הנגב, ראיתי עייר חמורים זעיר עומד לבדו בשדה, על ראש גבעה. למרבית המזל נסענו בסוסיתא של אבי, סוסיתא מדגם קופסיתא*, אבל אורי מור נהג.
כולם יודעים, ובעיקר הבוס שלי דנן, שאני מומחית בבעלי חיים. לכן כשאמרתי את המשפט הבא בקביעה פסקנית וסופית, מר מור לא הטיל ספק באמיתותו:
העייר הזה הוא בן יום או יומיים. לא יותר. אם הוא עומד פה לבד, סימן שאמא שלו מתה.
עוד המלים בפי, נתן אורי חזק בגז, והעייר נעלם לי מאחורי הפיתול.

לא יעזור לך, אמרתי. בדרך חזרה, אם הוא יעמוד לבדו באותו המקום הוא בא אתי לירושלים. וזה בתנאי שהוא עוד יהיה בחיים, אחרי יום שלם בשמש הלוהטת הזאת.
מר מור ענה לי בשתיקה רועמת.
אין לך לב, תגיד? נזפתי בו.

היום עבר עליי בעבודה דחוסה, ולבסוף הגיעה השעה לחזור לירושלים. הפעם אני נהגתי. כמו שעון, באותו הפיתול בדיוק עמד אותו העייר. השעה היתה 6 בערב בערך, והשמש עמדה אוטוטו לסגור את הבסטה.
עצרתי בשולי הכביש, ויצאתי מהרכב. מר מור הביט בי בייאוש. התקרבתי אל העייר, שעמד על ראשה של הגבעה הקטנה, שקוע במה שנראה לי עצב וחוסר תקווה גדולים. העייר ברח, והתחיל מרדף. מר מור עקב בדאגה מתגברת מתוך המכונית. דלקתי בעקבות גור החמורים המורעב, המוצמא והמיובש מחומה של שמש אוגוסט, והוא שיטה בי ונמלט. נותר בו די כוח חיים לנוס ממני שוב ושוב. מר מור נכנס לכוננות דרוכה. המציאות החדשה הלכה והתחוורה לו. כל עוד העייר היתום שנדון למוות לא יילכד, הוא, כלומר אורי מור, יישאר תקוע בדיוק בפיתול המסויים הזה לפני ד'הריה וייבצר ממנו להגיע לביתו ולסגור את היום.
לבסוף, משהפנים לגמרי את המצב החדש, יצא מהסוסיתא והתחיל לשתף פעולה כדי לשים סוף לסאגה המייגעת הזאת.
הוא התחיל להתרוצץ הלוך ושוב, כשאני חוסמת מהצד השני, עד שאחז בעייר בשתי ידיו, והכריע אותו.
אחחחח, איזה רגע זה היה.
העייר היה באמת קטן. בגודל של כלב זאב גדול. ואחרי שהכנסנו אותו למורת רוחו הנסערת אל המכונית, הוא התגלה כנקבה. עיירה. מיד התחלתי לבדוק אותה לאורך ולרוחב. ראיתי שיש לה מערכת שיניים מושלמת, וידעתי שיונקים לא נולדים עם שיניים. אבל זה לא הפריע לתיאוריה שלי להתבסס ביתר שאת. זאת גוזלה בת יומיים, אמה מתה עליה, ואם אני לא אציל אותה היא תמות.

בד'הריה עצרנו ליד מין קיוסק-מכולת על אם הדרך (אוף הימים המתוקים ההם... לנסוע דרך הגדה, לעצור בכל חנות, לקשקש עם בני המקום החביבים, ועוד בד'הריה שהיום היא מן האלימות והעוינות ביישובי הגדה, והכל תחת הכיבוש הנורא הזה שהם נרמסו תחתיו, מסכנים. בשנים האלה, 67 עד 80 העיר חברון וכפריה הכפילו את ממדיהם 3 פעמים, אם אני לא טועה, עד כדי כך היה הכיבוש נורא). קנינו שקית חלב שסידרתי לה חור בפינה, ומיד התחלתי להיניק את העיירה הגוססת.
למראה הגורה המיוסרת שגמאה את החלב בלהט פראי, ידעתי שצדקתי באבחנה. הצלחתי להציל ממוות איום תינוקת מיותמת שפשוט עמדה לגווע מיובש.
עד שהגעתי לביתי בירושלים כבר היה לה שם: אִיָה, כשמו של החמור של כריסטופר רובין.
גרתי אז באזבסטון** שעמד בלב גינה בת חצי דונם, גינה גדולה ומטופחת בשכונת אזבסטונים קטנה ליד תלפיות.
הגינה היתה מוקפת גדר חסונה שהקים לה אחד ממאהביי זמן קצר קודם לכן, וכולה היתה מזומנה לקלוט אליה תינוקת חמורים לטיפול נמרץ ולשיקום.
היו לי אז שלושה כלבים, והם התעניינו מאד באיה. גם איה לא היתה מודאגת מהחבורה שהקיפה אותה ברחרוחים נלהבים. השקיתי אותה עוד ועוד חלב פרה, ונדמה לי שבקושי הצלחתי להירדם באותו לילה. עם שחר טלפנתי לוטרינר שלי.
יש לי עיירה בת שבוע גג, אמרתי לו. אתה צריך לבוא הנה לבדוק אותה, ולהגיד לי איך להכין לה חלב. דחוף. היא במצב איום ונורא.

הוטרינר הגיע בהול, אחרי שלמד וחקר את הרכב חלב האתון, והיה מוכן עם נוסחה מלאה.
הוא בדק אותה ארוכות בגינה, ואני עמדתי במרחק מה ושקשקתי מפחד מפני גזר הדין.
לבסוף, אחרי בדיקות יסודיות ביותר, הוא ביקש ממני שניכנס הביתה. יש לו מה להגיד לי.
לבי הלם לקראת הבשורות הקשות שנכונו לי.
שבי, הוא הורה לי כשנכנסנו, ובעצמו התישב ברוב טקס מולי.
אני אגיד לך את מה שיש לו לומר באופן ישיר. אין טעם להמתיק את הגלולה.
ישבתי מולו חיוורת ודוממת.
העיירה הזאת היא אתון, אמר הרופא בקול מרעים.
היא נגמלה מזמן. היא בת שלושה חודשים לפחות, ולדעתי מתקרבת לגיל חצי שנה. היא במצב בריאותי מצוין.

הרופא השתתק לשניות ארוכות במטרה להעניק יתר-דראמה ותוקף לדברים החמורים שהיו בפיו:
במלים אחרות, אביגיל, את גנבת חמור.

נאלמתי דום. המלים נעתקו מפי (החשיתי. נצרתי את לשוני. נדמתי. התעטפתי בשתיקה. חשקתי את שפתיי. ויש עוד!).
אני.... גנבתי.... חמור....
(מה הוא מקשקש. אני הצלתי ממות מזוויע תינוקת חמורים מתוקה שננטשה! מוות בצמא! מוות מיובש!)

תראי, הוסיף הדוקטור, אני לא נכנס לסוגיה המוסרית של הסיפור הזה. זה יישאר בינך לבין מצפונך. זה לא ענייני. אני וטרינר, לא שוטר. אני רק אגיד לך מה לתת לה לאכול, בסדר?
הנהנתי נמרצות.
תבן וזרעי שעורה. זה הכל. ותני לה לרעות פה בשדות, ולאכול מה שהיא רוצה מהצומח.
בסדר?
מאיפה אני אביא לה תבן? מה זה תבן בכלל? איפה עושים שעורה?
תסתובבי פה בכפרים. יש לערבים חמורים, ויש להם תבן ושעורה. צור באחר, ממש פה לידך. ואם לא, לכי לכפרים אחרים מסביב לירושלים. טוב?

מכאן ברור איך אפשר להגדיר בשתי מלים את השנה שבה אירחתי את איה: תבן ושעורה.
נהייתי מומחית למאגרי התבן בירושלים ובסביבותיה. ייצרתי לי מקורות תבן, וגיבויים למקרה שהתבן יאזל אצל הסוחרים הקבועים שלי. דהרתי על הסוסיתא שלי על פני כפרים, עליתי בהרים ובגבעות וירדתי בעמקים ובגיאיות במרדף תמידי ומתמשך אחרי תבן. וגם שעורה. פרשתי רשת רחבה של מקורות שעורה על פני כל אזור יהודה.
חשבתי תבן אכלתי שעורה, שתיתי תבן חלמתי שעורה, הזיתי תבן מלמלתי שעורה.

מצד שני, היתה לי איה. לא יצא לי להכיר חמורים אחרים, אבל אם איה מייצגת את המין הזה, הרי שמדובר ביצורים מופלאים, מתוקים, נבונים, גדושים באהבה וברוך ובעלי כושר למידה נדיר.***
הדבר הראשון שאיה למדה היה שאני, כמו ברק שלנו, לא משכימה קום. בבקרים אני ישנה אם רק מאפשרים לי. גם נערות קורעות לב ושיהוקים עמוקים ביותר לא יכולים לה, לשנתי העמוקה.
היא למדה שבבוקר הטלפון שלי מצלצל, וזה עדיין לא אומר כלום. רק אחרי הניסיון השמיני או התשיעי לטלפן אליי נשמע קולי. בהתאם לכך, היא היתה מבלה את שעות הבוקר הנורמאליות מתחת לחלון חדר השינה שלי, אורבת לקולי. עם הישמע צליליי המנומנמים, היתה פותחת את פי החמור שלה בסדרת נערות נרגשות, לאמור: איה בחוץ! איה צריכה כבר תשומת לב ואהבה! איה מחכה לחיבוקים ולנישוקים!
כל מי שעניתי לו בטלפון באותה התקופה לא הצליח לנהל אתי שיחה מסודרת, כי אוזנו היתה מתמלאת מיד בחריקות ובמשיכות ובגניחות ובצווחות.
לא יכולה לדבר, אני אחזור אליך, הייתי שואגת. יש לי חמורה בחוץ, ואני צריכה לטפל בה.
ואז הייתי יוצאת אליה לגינה, ומתלטפת אתה המון זמן. בשלב מסוים, מרוב התלהבות היא היתה הודפת את חוטמה אל בין רגליי, ומרימה אותי מעלה מעלה. החלק המתוק ביותר של איה היה המשטח בין נחיריה ומעליהם. הוא היה חלק ועדין כמו משי, ואיה היתה קופאת על מקומה מרוב כיף כשליטפתי ונישקתי לה את המקום הזה בלי סוף.
אחרי שינקה ממני את מנת האהבה הנדרשת, התחילה לשחק. היא היתה רצה כמו יצור מחושמל, במהירות מטורפת הלוך ושוב על השביל שהתמשך לאורך ביתי, ומדי פעם היתה מרימה את רגליה האחוריות לפירואט כפול בחן שאי אפשר לתארו. היינו יושבים (תמיד היו אצלי המוני אנשים בתקופה ההיא) בגינה ורואים מעין צללית לא ברורה שכאילו נורתה מקשת ביונית חולפת על פנינו בשמחה גדולה. לפעמים, כשאושר גדול במיוחד היה מציף אותה, היא היתה נשכבת על גבה ומתפתלת על השביל במרץ כשרגליה בועטות אל כל רוחות השמיים.

מכיוון שחבריה הטובים ביותר היו פצפונת, אנטון והדי, שלושת כלביי, היא הבינה עם הזמן שכל עניין החמורוּת שטפלו עליה, לא היה ולא נברא. היא בכלל לא חמור. היא כלב.
כשהייתי חוזרת הביתה היא היתה מחכה לי ליד השער, ומנסה לקפוץ עליי עם טלפיה הקדמיים, כמו שלמדה מהכלבים, ותוך כדי כך היתה מנסה את התרגיל הזה שהם עושים, עם הלשון, כלומר ללקק אותי. הייתי יוצאת לטיולים ארוכים בהר שמתחת לרחוב כספי (הרחוב הכי יפה בירושלים, נשבעת. שווה ביקור!) עם שלושה כלבים ו...אתון צעירה. לא היה שום צורך לעודד אותה לשמור על מרחק סביר ממני, היא התנהגה כמו שאר הכלבים, כי עכשיו היא בכלל כלב וזה שקוראים לה איה, כמו לחמור של כריסטופר רובין, זה לא אומר כלום.
ההבדל ביניהם היו פרצי האנרגיה האינסופית שלה. הזינוקים לאוויר, הריצות הפתאומיות במהירות הבזק הלוך ושוב, הכפולות שהיתה מחלקת לכל עבר ברגליה האחוריות...
איזה אושר. איזה אושר.
לפעמים נדמה היה לי שהיא מנסה להתנער מהנערות של עצמה, ובודקת אם היא יכולה לנבוח, כמו אחיה החדשים.
איה, כמו כל ילד במשפחה ראויה לשמה, הרגישה מקופחת. לא נראה לה כל הספור הזה שיש לה 3 אחים שיכולים להיות או בגינה או בבית לפי בחירתם, ורק היא מנועה מלהיכנס הביתה. זאת היתה אפליה מובהקת בעיניה, ועכשיו משהפכה לכלב מן המניין, היא בכלל לא מבינה על מה ולמה ההבדלים האלה. למה להם מותר?
אני זוכרת ערבים רבים בהם ישבנו בבית הקטן, החבורה הצוהלת ואנוכי, הדלת סגורה (לעולם לא נעולה) ולפתע, טיגידן-טיגידן, טפיפות דהרה קצרה על שלוש המדרגות שהובילו לבית, נגיחת ראש, הדלת נפרצת בסערה, ובמרכז הסלון מתיצב חמור. מובן שכל החבורה היתה נשכבת על הרצפה מצחוקים, זה הרי לגמרי לא מציאותי. אתה פשוט לא יושב בסלון של בית ופתאום פורץ לך חמור הביתה. היא היתה נעמדת בתובענות נאיבית וגלויה לגמרי, לא ברור לאן מביטות עיניה הגדולות והחומות עם הריסים הארוכים, אבל כולה תלונה וטענה ומענה. למה רק אני בחוץ? למה?
כשהייתי צריכה לנסוע ליותר מיום אל מחוץ לעיר, היינו מובילים אותה אחר כבוד לפנסיון אצל עדנה, חברתי הטובה. עדנה גרה בדירה שמדלתה האחורית היתה יציאה לגינה קטנה ופרטית משלה. אלא שהגינה היתה מגודרת מכל עבריה, ולא היתה אליה גישה אלא מתוך דירתה של עדנה. במלים אחרות, כדי שאיה תגיע לגינת הפנסיון, היה צריך לשאת אותה על כפיים, כמו נסיכה חבשית על אפיריון, דרך חדר המדרגות דרך דירתה של עדנה ועד לגינה. לא קשה לתאר את מבטי השכנים, ירושלמים טיפוסיים אם אתם יורדים לסוף דעתי, בכל פעם שהמחזה ההזוי הזה היה מתרחש.

*
אזבסטונים הם הקראוונים של שנות ה-60, ומעטים מהם עדיין עמדו על תלם בתקופה המדוברת. אני זכיתי באחד מהם למזלי הרב כשהייתי סטודנטית, ולמרות שלא הייתי עולה חדשה ולא נזקקת סעד. פשוט התמזל לי מזלי.

**
סוסיתא-קופסיתא
מכונית שגופה יוצר בארץ, ומנועה בפורד.
היא היתה עשויה מפיברגלאס, והיתה נפוצה מאד בשנות ה-60.




***
מומלץ מאד לקרוא את מסעות גוליבר של ג'ונתן סוויפט, וביניהם את:
מסע לארץ ה