| 6/2007
ספוילרים ופראיירים
אי-תרבות הספוילרים
באמריקה השטוחה (מתוך כל שאר האמריקות שמסתתרות מאחורי השם ארה"ב), שאימצה לעצמה סממני תרבות (סליחה תרבות) בעומק של שני מילימטר, שגיבוריה הם מדורי רכילות חסרי תוכן, יפיופים חסרי נפח ואנשים עשירים, ואוי סליחה, גםכדורגלנים או מה שיש להם שם, בייסבולנים, הומצא המושג חסר המשמעות, ספוילר.
ספוילר זה מה שנקרא בעברית "אל תגלה לי את הסוף", או אולי, "למה גילית לי את הסוף, הרסת לי הכל".
וזה אומר בערך שממש לא חשוב מה מסופר, לא חשוב גם איך זה מסופר, אין משמעות לכל המרכיבים והמורכבות של יצירה ספרותית/נאראטיבית, כמו אמינות, ממדיות הגיבורים או העניין והמידע שמספקים הדיאלוגים שלהם, או כל מרכיב אחר, הומאני או הומניסטי, אלגורי או סימבולי. כלום לא חשוב ותעזבו אותנו כבר מהשטויות האלה. תנו לנו רק סיפור מותח שיזרים לנו קצת עניין בשיממון המעורפל הזה שבו אנחנו מרחפים, ויפריש לנו קצת סמים טבעיים מבלוטות החומרים שלנו, והעיקר העיקר: יעביר לנו את הזמן.
כי יש לנו פה משהו כמו 80 שנות שהות, וזה הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים להתמודד אתו. תנו לנו להעביר אותו, להזיז אותו, לנוע קדימה עליו, להאיץ אותו ולהגיע כמה שיותר מהר לרגע המתוק שבו סופסוף ננפח את נשמותינו המוטרפות משעמום.
אז אל תטרחו עם כל הדקויות האלה בספרות שלכם, והכוונה היא לכל סוגי הספרות, כולל סרטים, סדרות טלוויזיה, ריאליטי גם, ומחזות.
הכי חשוב זה לשמור מאיתנו בסוד את הסוף, כי בלי זה אין כוח שיחזיק אותנו מול המסך ו/או הספר ו/או החוברת ו/או הבמה.
כל מה שיש בסיפור זה שהוא מטמטם אותנו למשך זמן קליטתו, מנתק אותנו מהספירה המייגעת לאחור, ומקדם את הסוף המבורך של קיומנו השגוי עלי אדמות בלי שנרגיש איך, והתמריץ היחידי שיש לנו להשתמש באמצעים האלה הוא שאנחנו לא יודעים איך זה נגמר.
זה נכון גם למשחקי הכדור, אגב. יש שם אנשים שמתנתקים מהעולם אם הם פספסו משחק בשידור ישיר, כי הם לא רוצים לדעת את התוצאה לפני שהם צופים בהקלטה. אם הם ידעו את התוצאה, הם יאבדו את המוטיבציה לצפות, ואז מה הם יעשו בשעתיים האלה שכבר היה מובטח להם שיתבזבזו ברוב פאר? הם יצטרכו להמשיך את הריחוף חסר העניין, האופק, הסקרנות והחשיבות שלו על פני כדור הארץ גם במשך השעה או השעתיים האלה.
התופעה הזאת באמת הכי קיצונית כשמדובר בחובבי ספורט, כי כך מסתבר, ככה על הדרך, שגם אותם המשחק והענף לא ממש מעניינים.
רק דבר אחד מעניין את כל האנשים האלה: להרוג זמן, כי יש להם יותר מדי זמן. ולהרוג זמן משמעותו להתנתק. כמו לישון, אבל בלי לישון.
כמו להזריק הירואין, אבל בלי.
והאין-תרבות הזאת הועתקה לכאן, לאט אבל בטוח. עכשיו גם כאן מזהירים ונזהרים מספוילרים.
אני מתארת לי את טולסטוי כותב את מלחמה ושלום תחת האיום הזה, של לא להסגיר שום רמז על הסוף.
ואני כבר לא מדברת על כל הספרים שפותחים בספוילר מהולל של הספר של עצמם. כמו נבוקוב בלוליטה, ועוד אחרים רבים ומצוינים, שבטח לא היה סיכוי שייכתבו היום.
בשבוע האחרון רפרפתי על פני כל מיני דיבורים באתרים ובעיתונות על הפרק האחרון של הסופראנוס. סדרה עשויה היטב, אולי לא הכי הכי אבל בהחלט שם בליגת העל, וכל מה שהטריד את הכותבים הוא שבארה"ב הוקרן כבר ה פרק האחרון הזה, ועכשיו איך בולמים את זליגתו של הספוילר האולטימטיבי לישראל עד שהפרק יוקרן גם פה.
ולא סתם. יש כבר פועל עברי בשימוש נרחב: לספיילר!
בלי בושה.
מה זה בכלל התופעה הזאת?
לא מעניין בכלל מה כל היוצרים האלה עשו, לא חשוב מה האמצעים שהם גייסו והטרחה שהם טרחו? דין משחק כדורגל כדין החטא ועונשו?
ואת הגישה העלובה והמאוסה הזאת ייבאנו במו ידינו לכאן?
חסרים לנו כאן סיפורים איומים במציאות שלנו שסופם מי ישורנו?
אנחנו, גם אנחנו, צריכים פתאום לסגוד גם לסופים של כל יצירות הספרות שנכתבות היום? שמוסרטות? שמבוימות?
הכי מייאשת אותי השמחה והטוטאליות שבהן מתמסרת החברה האינטליגנטית, נגיד, בישראל לגימיקים המטומטמים האלה.
תנו להם ספוילרים מלוא הטנא, בבקשה.
תלמדו אותם שידיעת הסוף לא תפגום כהוא זה במתח ובהנאה, שלא לדבר על הסקרנות והעניין, שקורא/צופה נבון יגלה בכל יצירה שנעשתה כהלכה.
MAN...
לצאת פראיירית
נתבקשתי ע"י eln לספר לו למה אני פראיירית וגאה בזה. חשבתי שזה שווה התיחסות בפוסט.
ובכן, אני פראיירית מוצהרת.
זה לא אומר שאני אסכים לשלם כל מחיר עבור כל שירות או מוצר.
זה רק אומר שאני מסרבת להתיחס אל כל העולם כאל רמאים פוטנציאליים, ואני מסרבת לחיות בתוך עננה של חשדנות מתמדת.
אני מאמינה, וכבר התבדיתי לא מעט פעמים, מודה בצער, שאדם שמאמינים ביושרו וביושרתו ייטה להתנהג יותר ביושר וביושרה.
אני מאמינה שחשדנות והפגנת אי-אמון יגררו פחות ייסורי מצפון מהצד השני. כי אם אתה כבר חושב שאני רמאי, אז אני כבר פטור מלהוכיח שאני לא.
וזה גם מעליב כשמיחסים אליך כאילו אתה רמאי אם אתה לא.
המחיר של לפעמים "לצאת פראייר" לא כל כך גבוה.
לא כל הזמן, רק לפעמים.
שווה לי לצאת פראיירית מדי פעם, ולא לחיות באווירה של חשדנות קטנונית ופחד ובדיקה כל הזמן.
רוב הזמן אני לא מפסידה מזה. לפעמים כן.
לא נורא.
משתלם בחשבון הגדול.
ובאותו העניין כשמדובר בישראלים, אני גם מאמינה שלתת למי שמאותת להיכנס, לתת למכוניות להשתלב מהצדדים, לתת לאנשים להחנות את מכוניותיהם בנחת, לתת להולכי רגל לחצות בלי פחד, או בקיצור "להיות פראייר על הכביש" זה אקט חינוכי וחשוב מאין כמוהו. אנשים לומדים מזה.
זה מוריד את מפלס העצבנות והנקמנות בכביש.
זה רק עולה כמה שניות, אולי דקות בימים קשים.
שווה.
וכל זה לא אומרשאני לא שומרת לי את הזכות, וגם מקיימת אותה, להתפוצץ לאלפי רסיסים קטלניים אם עובדים עליי בחוצפה מופרזת או אם עומדים מאחוריי וצופרים לי!
זה לא שאני איזה קדוש בודהיסטי.
אני לגמרי ישראלית, ועוד ג'ינג'ית בנוסף לזה!
שלא תתבלבלו לי פה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
