זה הפוסט הרביעי והאחרון (כמעט) בסדרה
אני גם אשיב לטוענים נגדי בסופו של דבר.
הבעיה הגדולה היא שהנשים המוטרדות מוצגות ע"י השדולות וע"י נושאות כליהן
כקורבנות סבילים. הן פשוט לא מסוגלות להתגונן מפני המפלצות הסובבות אותן.
כולן מגיבות על פי אותו תסריט מוכתב, וכך זה צריך להיות אליבא דהשדולה.
הגברים אשמים. צריך להעניש אותם, ורק כך יקיץ הקץ על התנהגותם האיומה. לנשים לא מגיע טיפול מונע. ככה הן, וקבלו את זה כמות שהוא. הן מוגבלות.
זה לא שארגוני הנשים אמורים לדעתי לזנוח ולשכוח את נושא ההשתלטות המינית של גברים במקומות העבודה. הנושא חשוב, וצריך לטפל בו, בהחלט. עוד יותר חשוב לטפל באלימות נגד נשים, אבל לשם הארגונים לא מגיעים, כי הם עסוקים מדי בנקמה בגברים חרמנים במקומות העבודה.
בינתיים לא ראינו שום ככר שמתמלאת בשחלות זועקות אחרי איזשהו רצח של אשה בידי בעלה או אהובה.
חינוך לשיוויון ושיוויון בחינוך
ואיפה כל יתר הנושאים הקשורים בנשים? מי מטפל בהפרשי השכר המזעזעים בין גברים לנשים באותו מקום עבודה ובאותו תפקיד, ואפילו בשירות הציבורי? איפה בנות השדולה הזאת שמסתובבות כמו סביבונים במסדרונות הכנסת כדי להגדיל בעוד חצי שנה את עונש המאסר עם עבודות פרך לגברים שנעצו עיניים בחזה של מישהי יותר מ-8 שניות (הישג בפני עצמו, דרך אגב. הן הורידו את משך הזמן מ-10 ל-8 שניות! בחקיקה! סתם... בדיחה גרועה. סליחה ומחילה, בנות.)
השכר עומד מבויש בפינה. אשה לא מטפלת בו.
שערוריית השכר עברה בשקט מעורר פלצות השנה, כשהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
פרסמה את הדוח המפחיד שלה על הפרשי השכר. הככרות לא התמלאו. אינתיפדת
הפרוגסטרון לא פרצה. הפאנלים בתכניות המלל לא רעדו, טלי ליפקין שחק לא זעקה
בדידקטיות על העוול. קול דממה דקה נשמע. האסטרוגן הלוחמני היה עסוק בלשון של רמון
בדיוק.
אבל העיקר הוא כמובן החינוך. שם היה צריך להיות מרוכז כל הכוח הזה, כל האנרגיות והמשאבים.
הבנות בקרב האוכלוסיות החלשות לא מטופלות. ההורים לא מקבלים הדרכה. אין שר לענייני נשים/שיוויון. אין בעל בית. אין רשות ואין סמכות. השדולה עסוקה בחקיקה של עוד חוק עם מאסר לצדו כדי למגר את תופעת ההטרדה במקומות העבודה, כשכמעט כל הבעיה היתה יכולה להיעלם מן העולם בעזרת חינוך מחזק, מדריך, מכווין.
אני לא מאמינה שנשים נופלות מגברים בכלום. אני בכוונה נמנעת כאן מהבעת
דעתי השלמה בנושא, כי אני לא רוצה להישפך לצד השני, כיון שדעתי קשורה
לעליונות כלשהי שאני חושדת שיש לנשים. בסיכומו של דבר אני משערת שהיכולות
והכשרונות מתפלגים איכשהו בין נשים לגברים, שיש הדגשים שונים (ולא! לא
נשים = אומנות וספרות וגברים = מתימטיקה ומדע! לא!!!!), שיש היבטים קצת
שונים של חלוקת הנתונים, בגדול, באיזשהו ממוצע עולמי.
נשים מסוגלות להגיע לכל התוצאות וההישגים שגברים הגיעו אליהם, אם לא יותר כאמור.
אין לנשים שום נחיתות מולדת או שונות שמצדיקה הפרדת מקצועות ועיסוקים לכל מין.
מכיוון שהכל מתחיל וגם נגמרבחינוך, כמובן, השדולות צריכות לפעול שם. ביישום שיוויון הילדה. כבר בגני הילדים.
הן צריכות לערוך בדיקה יסודית של השוני בחינוך שניתן לבנים מול בנות,
בעיקר בבתי הספר היסודיים, בעיקר ביישובים החלשים בעיקר בקרב האוכלוסיות
החלשות (התפרסם לא מזמן מחקר שקבע שהיחס לבנות וההשקעה בהן בגילי בית הספר
היסודי שונים לגמרי מאלה של הבנים. תלמידות חלשות נשרכות מאחור ונזנחות ע"י המערכת. הבנים החלשים מקבלים חיזוק והעצמה. הדבר הזה דורש בדיקה ותיקון).
זה נושא עצום.
צריך לבדוק ואז לתכנן איך מתקנים את זה. ואז צריך ליישם את כל התכנונים.
הרבה עבודה.
במקום להוביל הצעות חוק נגד הטרדות, שיקימו משרד ממשלתי לענייני נשים, שיעבירו חוק שיורה להכשיר
מורים מיוחדים לענייני בנות. שכל בית ספר יסודי וחטיבת הביניים יעסיק
עובד/ת שתפקידו/ה יהיה לחנך מחדש.
נחוצה פה מהפכה חינוכית לנשים בפרט ולכלל הילדים והנוער בכלל, לא פחות.
בעקבות מהפכה כזאת לא יישאר לתופעות הניצול המיני במקומות העבודה לא שריד ולא פליט.
לא מטרידים נשים חזקות. לא נטפלים אליהן ולא דורכים עליהן.
מול הפעלתנות הריקה, פול גז בניוטרל, של השדולה המזיקה הזאת, צריכה לקום שדולה אחרת שתתחיל להכשיר את הקרקע.
חינוך בנות שיבטל את החינוך לשוליוּת ולמשניוּת שהן מקבלות היום.
עם יועצת לענייני בנות בכל בית ספר, שתיפגש עם כל הורי הבנות פעמיים או שלוש בשנה, שתהיה בקשר עם תלמידות חלשות ועם הוריהן, ובכלל שתהיה יד עוקבת ומכוונת.
אפשר להכניס למערכת שעת בנות פעם בשבוע, עם הבנים, ובה הכתה תקבל הרצאה או יתקיים דיון על נשים מוצלחות ומצליחות בעולם ובארץ בכל התחומים. או על ההסטוריה של שחרור האשה. או... השמיים הם הגבול.
אין סוף לנקודות שבהן אפשר וצריך לעסוק במסגרת חינוך הבנות.
אין סוף לפעילות המתקנת שניתן לעשות.
ואין דרך לתאר את ההישגים שתיקון כזה ישיג.
תורו, הנשים. חפשו לכן מי יזניק אתכן קדימה, חפשו לכן מי ירומם אתכן, מי יקדם אתכן באמת.
עזבו את הלוחמנות על כלום.
היא השיגה לכן כלום עם כלום עד היום, ותשיג לכן עוד פחות בעתיד.
אין לי כוח לערוך עכשיו את הפוסט הזה. אני יודעת שהוא לא מסודר וחוזר על עצמו.
בערב, בערב.
אבל לפני כן, אני אכתוב עוד פוסט בסדרה. אחרון בהחלט. אישי ופרטי. על החינוך לשיוויון הפרטי שלי.
טוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
